כששמעו זאת בני המשפחה קמו אחד אחד והלכו. אמי ז"ל שכל משפחתה נספתה בשואה ונשארו לה רק שני אחים בארץ מתוך עשרה אחים ואחיות אמרה לאבי שהתמזל מזלו של הנער להגיע לביתנו והוא יישאר אתנו. 
הייתי אז בן חמש וחצי ואחותי מרים נולדה זה מקרוב.גרנו בדירת שני חדרים שבה אמי גם הפעילה מפעל קטן לתפירת טקסטיל כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אך הדבר לא מנע את צירופו של הנער למשפחתנו. 
מנחם טרם למד עברית ואני לא הבנתי אידיש כלל והמלים היחידות שבהם ניסה לשוחח איתי היו "מה שלומך". הוא חזר על שאלה זו אין ספור פעמים ואני רטנתי אצל אמי שהוא כל הזמן רק שואל אותי מה שלומך. 
אבי ז"ל פנה לחברו הרב נריה ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה שיקבל את הנער ללמוד בישיבה. מנחם אף שהיה פקח היה רחוק מלימודים לאחר שהתגלגל בימי המלחמה מחוץ לכל מסגרת, לא מצא את מקומו בישיבה. הרב נריה הציע לכן להעבירו לישיבת תורה ומלאכה בכפר אברהם, שם הלימודים העיוניים יפחתו ומאידך הוא ילמד מקצוע שיפרנסו בעתיד. 
מנחם עבר לכפר אברהם ובחופשות בא אלינו ככל ילדי הפנימיה הנוסעים בחופשות הביתה. לאחר שלמד עברית התחלתי להתגאות בו בפני חברי שהנה יש לי אח גדול שיעמוד תמיד לימיני. מנחם למד נגרות, ועם סיום הלימודים חזר אלינו ומצא עבודה בנגרות בתל אביב. כאות הוקרה להורי התקין בזמנו הפנוי מחומרים שקנה ממעסיקו מזנון קטן עם דלתות הזזה מזכוכית ורגלים מעוצבות, עשוי מעץ עם ציפוי פורניר ופוליטורה. מזנון זה שמש בבית הורי שנים רבות. 
באותן שנים לנו בביתנו בימי השבוע בנותיו של הרב שאול ברוק מראשון לציון שלמדו בבית הספר בית יעקב. תחילה לנה אצלנו בלה מאוחר יותר – אסתר ולאחר מכן רחל'ה. מנחם הכיר בביתנו את אסתר ונוצר ביניהם קשר סמוי.