יהושפט הראל

כ"ט בנובמבר בתל אביב 
אמנו עליזה היתה מעורבת במאורעות פוליטיים לאורך כל שנותיה. עקבה אחר העתונות והחדשות, אף הביעה את דעתה הנבונה ביותר. אני הייתי חסרת דעת ועברתי את קום המדינה מבלי דעת, אולם מסיפורי אמא ניכר כי שיתפה את יהושפט הבכור בחוויות. בליל כ"ט בנובמבר הצטרפה אמא אל שכנותינו חברות המחתרת ויצאו אל ככר מגן דוד באלנבי בו הציגו לקהל הרחב מיקרופונים להעברת ההצבעה באו"ם. חזרתי הביתה, מספרת אמא, הערתי את יהושפט (זה לא קל) ואמרתי לו "יש לנו מדינה!", יהושפט קפץ מן המטה, לקח את הדגל שכבר היה בבית ותלה אותו במרפסת. 

אמא נאבקת ביהושפט במלחמת העצמאות (כאשר אבא מגויס) 
ממלחמת העצמאות אני זוכרת את אזעקות הלילה. צפורה וחוה שרייבר הגיעו מיד ונטלו אותי ואת שושי התינוקת. בידי אמא הותירו את המשימה הקשה, להעיר את יהושפט, ואני זוכרת את אמא עומדת ליד מטתו כשהיא נאבקת ביאוש עם שנתו הכבדה. לאחר שהצליחה אמא להעיר את יהושפט הם הגיעו למקלט (חדר המדרגות המסריח שלנו). אז, אני כבר זוכרת כיצד יהושפט נושא נאומים ומפגין ידע בכל נושא פוליטי וצבאי. כאשר היה חולף מטוס, היה יהושפט מזהה אותו בשמו וממנו הסיקו השומעים האם הוא "משלנו" או כרגיל של האויב. שושי הקטנטונת בקושי דברה אבל למדה הכל. כאשר היה חולף מטוס היתה קוראת "הלנו האון" (שלנו האוירון).

קיץ בתל אביב - גלידה 
פעם בשבוע אמא מצ'פרת אותנו ללכת לקנות גלידה. אני, מרים הקטנה ואחי הגדול יהושפט. הקיוסק בדרך יפו פנת אלנבי אבל אין צורך לעבור שום כביש. נראה לי שהמחיר גרוש לכל גלידה, על כך הם נותנים כדור אחד של גלידה על גביע קונוס של וופל (גביע קטן למדי). הגיע קיץ חדש, אחותנו הקטנה שושי כבר בת שנתיים (או 3) ואינה מוותרת על זכותה. אמא נותנת הפעם ליהושפט שלושה גרושים, מזהירה אותנו שלא נעזוב לקטנה את היד ואנו בדרך לגלידה. הפעם הקטנה מצייתת כי אם תעזוב את 'אחזקת היד' תאבד להבא את 'חזקת הגלידה'. הגענו לקיוסק וקבלנו שלש מנות גלידה. אנחנו מלקקים כל הדרך הביתה, כרגיל. תוך התמקדות בגלידות שלנו, נפלה עלי אימתה ופחד! כדור הגלידה של שושי הקטנה נפל על המדרכה והיא נותרה עם גביע ריק. המדרכה של תל אביב נחשבה בעינינו כדרגה עליונה ביותר של לכלוך על כדור הארץ, כך שאפשר היה להביט בכדור הגלידה שעל המדרכה כאל בר מינן. הקטנה לא בכתה ויהושפט מייד נקט יוזמה, העביר מעט גלידה מכל אחד מאתנו אל שושי הקטנה וכולנו נרגענו. כששמעה אמנו עליזה את הסיפור הטרגי אמרה: מעתה והילך תקנו שתי מנות גלידה ובקשו מן המוכר גביע ריק עבור הקטנה. אמא שלנו הכלכלנית! 

אמא כשרת הכלכלה שלנו 
תקופת שר הקיצוב והאספקה – דב יוסף. קבלנו פנקסי "נקודות" כדי להגביל את הוצאות המשפחה, פנקס לכל נפש. שושי כמעט לא אכלה כלום, יהושפט אכל מעט מאד, כדי לנצל את כל הנקודות צריך היה לקנות הרבה, ותקציב המשפחה היה מצומצם. אמא נותרה עם עודף נקודות אותן נתנה לחברות אצלן המצב היה הפוך. אמא ידעה לכלכל את הבית למופת. הבית תמיד היה פתוח, אם נוסף אדם היתה מחלקת מה שיש ליותר נפשות.למרות זאת גדלנו עם תחושה שמשפחתנו מבוססת כלכלית. (היום הייתם מכנים אותנו עניים). לקראת החגים דאגה שנחדש בגד כלשהו (גופיה, תחתונים, גרביים), היינו ילדים מאושרים. בשלב מסוים החליטה "שרת הכלכלה" שלנו לאמץ מדיניות חדשה. בכל יום ערכה רישום ההוצאות במכולת. תוך זמן קצר נוכחה לדעת כי ההוצאות צומצמו. עד יומה האחרון המשיכה מתוך הרגל לרשום במחברת את הוצאות הכלכלה.

להוסיף מים למרק 
מנחם שרגאי ז"ל אשר הלך לעולמו השנה, היה נוהג לצטט משפט זה מאמא. אם בקשתי להתארח אצלם בשבת היה אומר: אצטט את דברי אמך. אין בעייה, נוסיף מים למרק.

אמא לוחמת עבורי 
סוף סוף סיימתי שנים רבות של גן ילדים. הילדים בגן נועדו להמשיך בכתה א, אבל אז נתקלה אמא בקשיים בקשר אלי ושתפה אותי בכך. אמרתי כי אין בדעתי להמשיך שנה נוספת בגן ואם לא יקבלו אותי אשב בבית. אבא כפי הנראה, המליץ כי אלך להבחן אצל ידידו הפסיכיאטר פרופ' שניאורסון (מחבר הספר 'חיים גראביצר') ואמא לקחה אותי אליו לבחינה פסיכוטכנית. ישבתי מול אשה והמבחן היה כמובן מותאם לאנאלפבתים. לאחר המבחן ישבנו בהמתנה לתוצאות. עמנו ישב ילד עם הוריו שאף הם המתינו. לראשונה יצאו עם תשובה לאותו ילד: "עוד שנה בגן". שמעתי זאת ונכנסתי למתח. כעבור זמן קצר יצאו עם התוצאה שלי: "לבית הספר". אמא שואלת: אולי בכל זאת לגן? והם בשלהם. בקיצור אני הולכת לבית הספר. אמא פונה לבית ספר תלפיות, ראו את תאריך הולדתי וטענו כי הדרישה מפרזת, מילא אם היה חסר חודש, חדשיים, אבל.... את הפתרון מצאה אמא כפי הנראה משיחה עם בת דודתה אשר רשמה את בתה ל "בית יעקב". אמנו גלויית הראש מגיעה ללא פחד לבית הספר החרדי (טוב, לא חרדים כמו היום, אבל חרדים אמיתיים), גם לבושה כמו "נשות מזרחי" ל'ע. אבל לנו כידוע אמא לוחמנית וחכמה. תפסה שיחה עם המנהלת, ותוך כדי כך ספרה לה על מוצאה ממשפחה של חסידי גור (סבא שלה עבר לפני התפילה ב'מוסף' של הימים הנוראים בגור), העיקר הייחוס עזר, גם אבא כנראה הוסיף משהו על פעילותו ב'משמרת שבת', והתקבלתי. 

חרדות של אמא 
ממי למד יהושפט תרגילים נועזים, כפי הנראה משכננו יוסי השובב. אמא יוצאת אל מרפסת חדר המדרגות לאחר ששמעה את זעקותיו של בנה הבכור, והילד איננו. תוך דקות מביא אותו בזרועותיו אחד מן הסבלים אשר עבדו בנשיאת משאות כבדים. מסתבר שהילד שלשל עצמו בחבל מקומה שניה, לרוע המזל נחת על שברי זכוכית ומסמרים ונפגע בברכיו. מכאן והילך נכנסה אמא לפעולה, לפחות הילד נמצא.

אם נזקקים לעזרה, עליזה היא הכתובת 
יום אחד הסתבר לאמא כי יוסי השובב הנו ילד רגיש ביותר. הוא מגיע אלינו ומספר לאמא כי סבתו נפטרה ואינו מסוגל לספר לאמו כי אמא שלה מתה. אמנו עליזה נוטלת עליה את המשימה. נגשת לביתם ופותחת עם אמו של יוסי בשיחה "את יודעת כי אמך מאד חולה", האשה קלטה את המסר ופרצה בזעקה גדולה ומרה, אמא נסתה לנחם אותה בדברים ללא הצלחה. את החוויה של אבוד אמא חשה לראשונה בחייה, לעולם לא זכרה את אמה, לא את מראה פניה, ותמונות לא היו (לא תעשה לך תמונה) , לעתים ספרה כי בקשה מאמה להגלות אליה בחלום לפחות.

מסייעת לכלם 
כפי שאמרה הדודה קריינדל (דודתה של אמנו עליזה), תודה לאל שעליזה התרחקה אי שם לפריפריה של רמת גן, כך לא יטרידו אותה יותר. בתל אביב היתה כתובת מוכרת לבני המשפחה כאשה אשר לעולם לא תסרב לסייע לאנשים בצרה. כאשר ילדי נפרסטק היו חולים, יוסף נפרסטק ז"ל היה מגיע מצפון תל אביב (למי היה טלפון?) ומבקש את עזרתה. אנשים אמרו: אינך חוששת כי תעבירי לילדיך את המחלה? עניתי להם, אומרת אמא: אני חוזרת הביתה, רוחצת ידיים, וה' יעזור. 

סבתא עליזה כמתנדבת לועד למען החייל 
כמתנדבת לועד למען החייל היתה סבתא מגיעה לבקו"ם (לא רחוק מהבית) שם בילו החיילים "לילה ראשון בלי אמא". היתה חוזרת תמיד עם בת שחוק על שפתיה. תיארה את החיילים אשר התנתקו באחת מבית ההורים החם כשהם נבוכים קמעא. ה"דודות" משמחות אותם בכל מיני מתיקה. הניתוק מן הבית היה מחלט. טרם המציאו את הטלפון הנייד, וגם טלפון של בזק היה מצוי אצל חלק זעום מן האוכלוסיה. עכ"פ לא היתה אפשרות להתקשר בשום דרך. בעזרת "הדודות" ניתן היה להעביר מכתבים למשפחות בידיעה שיגיעו מהר יותר וכך לפרוק אל דפי המכתב דברי עדוד להורים המודאגים כדרישת שלום חיה.
מרים