עליזה הראל
כמו מעגל שהולך ונסגר
ורק פתח צר עוד נשאר.
אחד, עוד אחד,
הם עוזבים
ורק זיכרונות
משאירים.
דור שלם נעלם מעינינו
ואנו כמו מתבגרים
ואין לנו אלא
לגדל ילדינו
שהם עתה דור-הבנים.
החיים ממשיכים
לעולם לא עוצרים
ורק מעגלים-
נסגרים.
נינים, נכדים ובנים
דור, ועוד דור ועוד דור-
ובעזוב דור אחד אותנו
אנו נשארים מאחור.
כל תקופה נגמרת-
מעגל הילדות כבר נסגר
עברנו לתקופה אחרת-
אחרינו בא דור-המחר.
ורק נותר לשמור לו-
את מה שידענו לנצור,
מה שחוינו אנו
ניתן עתה-
רק לזכור.
נורית
זכרונות מסבתא עליזה היקרה מאת נכדתה תמר פרץ
לא זכור לי מאיזה גיל אני זוכרת את סבתא, בתמונות הילדות, אני חבוקה בזרועותיה מגיל צעיר מאד.
שמה של סבתא נקשר אצלי בהמון ציפייה! ציפייה לקראת שבת בה סבא וסבתא אמורים לבוא לבקר אותנו, או לקראת חופשה כלשהי בה אסע אני לבקר אצלם.
מעבר לנסיעות משפחתיות אל סבא וסבתא, מדי שנה ביקרתי אותם בגפי לפחות פעמיים – הן במהלך החופשה הגדולה, והן בחנוכה.
זכור לי היטב מסע הקניות עם סבתא, כולל הדגים השוחים בבריכה בסופר, דרך הבחירה במשובח שבהם, ההליכה עם עגלת הקניות וכלה בעמידה במטבח, ומלאכותיו השונות. זכרוני את סבתא בנוי מאד על החושים, אם זה חוש הראייה – אני זוכרת את סבתא צובעת את שערה, מיטיבה את קשירת המטפחת על ראשה, חוש הריח – הסופגניות... (כל מילה מיותרת), חוש ההומור – בו טבלה סבתא רבות מאמירותיה, חוש הטעם - עוגת הגבינה, ועוגת הקרם של פסח, שלוקח כל כך מעט זמן להכינה ובכל זאת, אין כמו זו של סבתא, חוש המישוש – אני זוכרת כפות ידיים גדולות ומיטיבות, אפילו צורת האצבעות חקוקה בזכרוני, וחוש השמיעה – אני זוכרת בימיה האחרונים של סבתא את מלמוליה ותפילותיה ביידיש...,
סבתא היתה אדם אופטימי, אני זוכרת שבאתי אליה לעבוד על עבודת שורשים, סבתא פתחה אלבומים והסבירה, הקדישה לי זמן רב, בדיעבד אני חושבת שאולי לאור סופה המר של משפחתה לא היה לה הדבר קל, אך באותה עת סבתא נתנה את ההרגשה שיש לה את כל הנכונות להסביר למרות הכאב...
שנים אחרי לכתה של סבתא עוד נהנינו מן הסוודרים בהם ציידה אותנו, וישנן עוד "צידות לדרך" שלקחתי מסבתא כמו למשל עריכת השולחן ביום ו' עד חצות היום, ההשתדלות להתפלל בשבתות בבית כנסת ועוד.
מספר הטלפון של סבתא לא יצא מראשי עוד זמן רב לאחר פטירתה, ועד היום ישנם רגעי חשיבה בהם אני ממש פונה אליה בראשי. סבתא היתה ללא ספק דמות מכוננת בחיי ובעיצוב אישיותי, אני שמחה שעמיחי הכיר אותה (היא אהבה אותו מאד) ומצירה על כך שילדיי מכירים אותה רק באמצעות סיפוריי.
יהי זכרה ברוך.
זכרונות מבית סבא וסבתא - מאת נכדתם הבכורה נורית שטרנברג.
אצל סבתא - בלי אבא ואמא
בתור נכדה בכורה, מסתבר לי מדי פעם, כי זיכרונותיי שונים קצת מזיכרונותיהם של הנכדים הצעירים יותר.
באותן שנים רחוקות מאד (לפני כ-40 שנה) הייתי נוסעת לעיתים לשהות בבית סבתא וסבא ברמת-גן למספר ימים. אמנם תמיד הייתי חולת געגועים הביתה ואני זוכרת את עצמי משוחחת בטלפון עם הורי, כשאני בולעת דמעות ומתבוננת במראה לבדוק אם אני מצליחה להסתיר זאת... אך יחד עם זאת נהניתי מאד, עובדה שבאתי שוב ושוב...
הייתי נכדה בכורה, שקיבלה את מרב תשומת הלב וסבתא עליזה וסבא יהודה היו סבים צעירים ובריאים שפינקו אותי בדרכים שלהם, בדרך כלל באוכל טוב, קניית/סריגת/תפירת בגדים ולעיתים בצורה מושקעת יותר כמו לקחת אותי לסרט "השוטר אזולאי" שבטח הייתי קטנה מידי, כי לא הבנתי כלום...אבל הכוונה היתה טובה.
.אך עיקר הבילויים היו סתם להיות איתם בבית ואת זה מאוד אהבתי!