בספר שקראתי לאחרונה , מצאתי את הצטוט הבא: 
אתה יודע , היא אמרה, כל הביוגרפיות של האמהות שלנו בדויות. אנחנו לא יודעים דבר על ההורים שלנו. הכל מלא חורים, לפעמים בהלוויות, מגלים קצת מן האמת"
באותו זמן אמר לי יוני, אולי בעקבות הצטוט שקרא גם הוא, "אמא, אני יודע מעט מאוד עליך", ואז שמתי לב לכך שאכן לא סיפרתי לכם על הילדות שלי ועל הסביבה בה צמחתי, הייתי כולי שלכם בהווה, העבר לא העסיק אותנו, וכך בשל הרעיון ביובל זה לספר לכם ולו מעט עלי ועל ילדותי.

בימים של התנגדות לממשל הבריטי, השבת השורה, עוצר בתל אביב ואני רוצה לצאת לאוויר העולם.
אבא שכח בחנות שהיתה ברחוב הסמוך את תעות הזהות שלו מה שמעכב את הגעתה של אמא לבית החולים. הרחובות היו ריקים, הצירים תקפו אותה בדרך וכעשר דקות אחרי שהגיעה לבית חולים הדסה בתל אביב יצאתי לאוויר העולם. תל אביב , רחוב פיג'וטו אחרי הדאר המרכזי , מעל חנויות הדגים המלוחים ובין חביות הזיתים הכבושים מסדרון ארוך המוביל לדירות קטנות בנות שני חדרים עם מטבח , דירה צפופה אך גרים בה אנשים עם הרבה מקום בלב.
כך גר איתנו מנחם – נער ניצול שואה שאבא אסף אל ביתנו , כך גרו אצלנו במשך השבוע אסתר ורוחלה הבנות של הרב ברוק מראשון לציון שרצה לשלוח את בנותיו לבית ספר בית יעקב שלא היה בנמצא בראשון לציון, ונסעו הביתה רק לסופי שבוע. וכך גר איתנו בימים של השטפונות במעברות – יחיה ילד המעברה התימני שאמא אספה אל ביתנו ודאגה לצייד אותו במיטב הבגדים ולשלוח אותו לבית הספר למרות שבתימן ,כך לדבריו, היה מורי. ואני הקטנה שהסתייגתי ממנו בתחילה אמרתי "יחיה חדש מתל אביב" ציטוט שהופיע למחרת בעתון העיר.
יחיה היה כבן 14 ושימש לנו כאח בוגר הוא שמר עלינו מפני "האיש מהגג" שפחדנו גם ממנו וגם משני הכלבים הגדולים שגידל,כלב חום גדול שנראה כמו סוס , וכלב בולדוג שמזיל ריר מהפה . מנחם עובד בדאר ולוקח אותנו באוטו הדאר לסיבוב כאשר אנו ישובים בין שקי המכתבים והוא מזהיר אותנו שנתחבא כדי שלא יתפשו אותנו. אמא לוקחת אותנו יום יום לטיול בשדרות רוטשילד לוקחת איתה צידה לדרך ומזהירה אותנו לא לבקש לקנות כלום. בארועים מיוחדים קיבלנו גלידה וכוס גזוז.
זכרון ילדות ראשון שלי הוא ממלחמת השחרור , אני זוכרת הזעקה וירידה למקלט בזרועות אמא, שהיה בחדר המדרגות שמסביבו שקי חול ואת קול המטוסים ואני הקטנה אומרת "הלנו האון..." (שלנו אווירון).
הרבה צעצועים היו לי , אבא היה מביא אותם מיצרני הכלים שעשו גם צעצועים, בעיקר כלי מטבח קטנים, סיר פלא, תנור אפיה, קרש גיהוץ והרבה בובות. גם אמבטיה קטנה קיבלתי מתנה עם טוש לרחצה ובלון בצידה כאשר לחצתי על הבלון עלו המים בצנור מן האמבט אל הטוש. ישבתי על הרצפה ושיחקתי ולפתע , קול פיצוץ אדיר, ( יתכן שהיה זה הפיצוץ בדואר המרכזי שהיה סמוך לביתנו) כולם רצו לחלון לראות מה קרה ובדרך דרכו על המתנה החדשה שקיבלתי זו היתה תרומתי למאמץ המלחמתי.
הייתי בת חמש כשעברנו לרמת גן , נכנסתי לגן חובה. האווירה לגמרי השתנתה מרחבים, שדות, שקט.
האווירה בבית מאוד נינוחה, סדר יום קבוע ומסודר, אמא היתה בבית, שלחה אותנו בבוקר לבית הספר לאחר ארוחת בוקר מסודרת, דייסת קורנפלור עם קקאו או חביתה, וקבלה אותנו בשעות הצהרים לבית נקי ומסודר , לארוחת הערב אמא הכינה סלט ירקות גדול בקיץ סלט ירקות צבעוני ובחורף שלא אפשר היה להשיג עגבניות או מלפפונים היה סלט חורפי כרוב גזר וכו' 
אמא היתה מאוד מחושבת בנהול משק הבית ,היתה אוספת במשך השבוע את כל המסמכים על ההוצאות שהיו לה באותו שבוע ,ואני זוכרת אותה כל יום ששי לאחר שהתרחצה לשבת וחבשה את המטפחת הלבנה על ראשה –מטפחת שהיתה מיוחדת לשבת , היתה מסכמת את הוצאות השבוע. הבית התנהל בצניעות אך לא היינו חסרים דבר, היה לנו מקרר כאשר לאף אחד בסביבה לא היה, ואמא דאגה לקבל מהשכנות בשר למקפיא ושיהיה מקום לכולם. היה לנו טלפון כאשר לאף אחד בסביבה לא היה ואני הייתי נאלצת לרוץ לקרוא לשכנים כאשר הגיע עבורם טלפון דחוף. אנחנו , אגב, לא העזנו לטלפן לפני שקיבלנו רשות. 
אבא היה זה שרצה מאוד שאני אלמד פסנתר, במשך שנה ומחצה הלכתי יום יום מרחק של כ-20 דקות הליכה לעשות חזרות על הפסנתר, לאחר שהתמדתי בכך החליטו לקנות לי פסנתר.
אבא התחיל את יומו בלימוד ויצא לעבודה על הקטנוע לאסוף הזמנות מלקוחות וחזר הביתה בשעות הערב עייף ומזיע. אני זוכרת גם וויכוחים בין אבא ואמא והם בעיקר על רקע כספי , אבל היתה אהבה והערכה הדדית. 
הייתי ילדה מאוד פעלתנית , מרבה לשחק בשכונה משחקי רחוב , רכיבה על אופניים שלא פעם נפלתי והייתי שרוטה כולי ברגלים, אספתי קופסאות גפרורים עליהם היו פרסומות, אספנו קופסאות סיגריות ששמשו כקלפים, אספנו גוגויים , שיחקנו בתופסת, קלס, מחבואים ודודס, ומשחק אהוב עלי היה לשחק בבית מרקחת משחק שמקורו היה באוסף צנצנות התרופות של סבא שגר בביתנו.
אמא היתה אומרת :"אני אמא רעה אז יש לי ילדים טובים" אמא רעה מובן שלא היתה אך אחרי המשפט הזה עמדה תפישת עולם, ילדים צריכים גבולות, לא כל דבר מותר ולא כל דבר שרוצים צריכים לקבל, אבל צריך לדעת איך לאמר את ה"לא" , ולמדנו להעריך את זה ולהבין שזה צודק , ולא היתה הרגשה של קיפוח ,ולא היו תלונות אולי החנוך היה קצת קשוח אבל עם הרבה אהבה.
הייתי ילדה עליזה , חקיינית ומצחיקה ,הייתי עומדת על הכסא ומרביצה הופעה. אבא מאוד אהב את זה ואני זוכרת כמה חיבוקים שקיבלתי בתום ההופעה. גם סבא שגר אתנו שמח לראות אותי חוזרת מבית הספר , כי אז הבית קבל חיים, "שומעים ששושי חזרה" כך היה אומר. 
סבא היה אדם למדן בעל הדרת פנים , סבא גר אתנו כשבע שנים מאז שאשתו השניה נפטרה , מאבא ואמא למדנו מה זה כבוד הורים. כאשר מצבו התדרדר והיה זקוק לכסא גלגלים הייתי לוקחת אותו יום יום לתפילת ערבית , סבא אהב אותי מאוד ונהנה ממעשי הקונדסות שלי.סבא היה אדם אמיד, במושגים של אז, וממנו קיבלנו דמי חנוכה נכבדים מדי שנה. אתגר מיוחד היה לגנוב לסבא את האפיקומן , ולא קשה לנחש מי הצליח לבצע משימה זו כל שנה.
יהושפט עזב את הבית כאשר הייתי בת תשע, הלך לצבא ומשם ללימודים בירושלים והתחתן כך שהיתה לנו ילדות משותפת קצרה מאוד, אבל הוא היה האח הגדול , הוא היה מצחיק אותנו בספורי בית הספר שלו ומרביץ לנו בו זמנית, אני במיוחד חטפתי ממנו מכות נמרצות , סתם כך... מרים היתה הרבה יותר שקטה, ילדה טובה, גרנו תמיד באותו חדר אבל קצב החיים שלנו היה שונה.
עזרנו בבית בעיקר בחופשות ,כיוון שלא היו מזגנים ציננו את הבית ע"י שטיפת הרצפות. היתה תורנות קבועה של שטיפת הבית , יום אני ויום מרים. אני לפעמים ניסיתי להתחמק מהתפקיד או לקחת עלי תפקידים אחרים , אמרו שאני שר החוץ , העדפתי ללכת לקניות או לסדורים אחרים ולא לשטוף את הבית. אני זוכרת בסיום השטיפה ישבנו אמא מרים ואני על המדרגות , חיכינו עד שהבית יתייבש וכך היינו יושבות ומשוחחות , אני בינתיים גם קפצתי מכל המדרגות. 
אני לא זוכרת את אמא כועסת , אני זוכרת אותה בוכה בימי זכרון לשואה וזוכרת אותה מקשיבה יום יום למדור לחפוש קרובים אולי תמצא משהוא ממשפחתה הרחבה שנספתה בשואה. היא לא דיברה על הצער הכבד באובדן משפחתה, אבל ביום שישי השולחן היה ערוך לשבת משעות הצהרים, אמא היתה אומרת שאצל המתים השבת מתחילה בצהרים ולכן לאות הזדהות גם היא עורכת ומכינה את שולחן השבת משעות הצהרים. היא גם ביקשה ממני שאעשה זאת , לצערי לא עמדתי בכך.
מנהג קבוע היה לנו שעם כניסת השבת היינו יושבות, הבנות ,על כוס תה ועוגה ומסכמות את השבוע עד שיחזרו הגברים מבית הכנסת. הקפדנו גם להתפלל בבית תפילת קבלת שבת.
בני עקיבא היה במרכז רמת גן , הלכתי לבני עקיבא בקביעות מרחק של כחצי שעה הליכה. בדרך חזרה נסענו בדרך כלל באוטובוס זאת אם השכלנו להפקיד את דמי הנסיעה באמצע השבוע בסניף , או החבאנו את הכסף תחת אחד האבנים בסביבת הסניף. יצאתי כמעט לכל מחנות הקיץ , אני לא זוכרת מדוע לא השתתפתי בכל המסעות.
זכור לי במיוחד מסע חנוכה לסביבות ים המלח שם תוך כדי הליכה בנחל ערוגות בגשם דק החל השיטפון, מפלים מפלים החלו לרדת מהצוקים ואנחנו בנחל, אנחנו נהננו מאוד מהמראות, אולם מרכזי המסע הבינו את הסכנה שאנו נמצאים בה וזרזו אותנו לברוח החוצה מהוואדי, את סוף הדרך עשינו כאשר אנו חוצים בקושי רב זרמי מים חזקים, הרבה תרמילים עם ציוד ותפילין הגיעו לים המלח אנחנו כולנו יצאנו בנס ללא פגע את המסע הזה זכרו הרבה שנים בבני עקיבא.
לבית הספר הגעתי בדרך כלל רכובה על אופניים, למדתי במגמה ראלית , הייתי טובה מאוד במטמטיקה , מתקשה אבל מצליחה בפיזיקה ואובדת עצות בספרות ובהסטוריה. פערי הציונים בתעודה שלי היו גדולים מ-5 ועד 10 , כך שהיה קשה להגדיר איזה מין תלמידה אני. החברה בבית הספר התחלקה לשתי קבוצות, קבוצת הסלוניות , בנות שהלכו למסיבות ורקדו ריקודים סלוניים העריצו את קליף ריצרד ואת אלביס פרסלי , והקבוצה שהיתה נאמנה לבני עקיבא ולהגשמה, אני כמובן נמנתי עם הקבוצה הזו שהיתה דרך אגב במיעוט, והמשך ישיר לדרך זו היתה היציאה לנחל. היה בזה שילוב של פנטזיה של יציאה למרחב החברתי והפיזי ואידיאליים של לקיחת חלק בבנין הארץ, בהתיישבות. בבית קיבלו , והייתי אומרת אפילו שמחו על החלטתי זו. הרוב המוחלט של הבנות בכתה הלכו לאוניברסיטה ישר אחרי התיכון , אחת הבנות הלכה לשרות לאומי שהיה מאוד לא ממוסד ונדיר בימים אלו ואני ויעל היחידות שיצאנו לנחל. 
השרות בנחל היה מאוד משמעותי בגיבוש האישיות נפגשתי עם חברים חדשים שהיו קרובים אלי יותר בתפישת עולמי.והייתי מקובלת מאוד בחברה. התגלתי כבחורה חרוצה מאוד , לא בחלתי בשום עבודה החל מעבודה משעות הבוקר המוקדמות במטעים וכלה בעבודה במכבסה עם זלמה. זלמה בעין הנציב,שהיתה אחראית על המכבסה ושאף אחד לא הסתדר אתה בעבודה אני היחידה שהצלחתי לעבוד אתה. כך גם היה עם שטקר , מנהל החשבונות בסעד אדם מר נפש שהיה מרותק לכסא גלגלים כתוצאה מתאונה חשמלית, שלימד אותי את צפונות הנהלת החשבונות ואני היחידה שהיה לוקח אותה טרמפ על כסא הגלגלים. 
השרות הצבאי היה כעין קייטנה עליזה, השרות בגלבוע היה כעין צימרים בחיק הטבע, עם הרבה חוויות ושמחת נעורים. המעבר לעלומים היה בו חידוש מאלף. עלינו לעלומים כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים. עלומים היתה על גבול עזה, ואנחנו צעירים כבני 20 עולים על הקרקע לגאול אדמת מולדת ,מקימים קיבוץ חדש ואחראים על גידולים חקלאיים. היתה הרגשה שאנחנו עושים מעשה חלוצי , לאחר המלחמה הרגשנו שתפקידנו להגן על הגבול ברח מאיתנו, מי יכל לחזות שנחזור למצב הזה כעבור 40 שנה. לאחר תקופה של שנתיים בקבוץ הבנתי שקיבוצניקית אני לא אהיה, וכך מצאתי את דרכי לירושלים ללמודים באוניברסיטה ולמצוא את אביכם,אהובי. והתוצאה הרי היא לפניכם.
על החיים המשותפים שלי עם אבא שמעתם בהזדמנויות רבות , רציתי להשלים את החסר על תקופת ילדותי. כשבגרתי ידעתי להעריך את הדרך בו חונכתי וניסיתי אף להעביר זאת אליכם. אומרים שהחיים הם "תאונת שרשרת" מי שנפגע בילדותו מעביר זאת לדורות הבאים. ניתן לאומר זאת גם על דרך ההיפוך מי שגדל בסביבה בריאה אולי יכול להעביר זאת לילדיו. ילדים יקרים, אתם המתנה הכי גדולה של חיי.
תודה לכם.