תם ולא נשלם...
לא באנו לכאן הערב כדי להתייחד עם זכרו של היחיד. באנו לכאן כדי לזכור ולהזכיר קהילה קדושה ומפוארת שהושמדה ושאנו מבנייה. 
היינו שם. סובבנו ברחובותיה ובסמטאותיה. בית הכנסת, ככר השוק,תחנת הרכבת שממנה יצאו אנשיה מי לחיים ומי למוות, בית הגסטאפו מוקד הרשע, בתי המשפחות, בית הקברות וגיא ההריגה ביער. שאלנו את עצמנו שוב ושוב, מה בעצם חיפשנו שם, מה הביא אותנו לצאת למסע כה קשה וטעון. שאלה זו נשאלה גם, 64 שנים קודם לכן ע"י מכובדנו הרב מנחם אופן ז"ל שנלקח מאתנו לפני שבועות מספר ואשר היה מחשובי אנשי העדות ששרדו את התופת. הרב אופן היה גם זה שניהל והינחה את ערבי הזיכרון שקיימו הורינו בחייהם ,עד שפסקו.
וכך הוא מספר בספרו, המה ינחמוני, שיצא לאור ימים אחדים לפני פטירתו. הגרמנים החלו לסגת בעקבות התקדמות הצבא הרוסי ופינו אותו ואת חבריו המעטים שנותרו,ממחנה העבודה פלשוב אל מחנה הריכוז ברגן- בלזן.
"הי, אני נזכר פתאום, נעבור בדמביץ, מוכרחים לעבור דרכה. אז מה, שואל יחזקאל באדישות,מה היא דמביץ בשבילך? יהודים ממילא אין שם, החרה החזיק אחריו צבי לישה, הנמצא פה עמנו עד 120 שנה.
אכן יהודים לא מצאנו שם, עיירה שערב המלחמה היוו הם כמחצית מתושביה. ובכל זאת גאתה בנו ההכרה וההרגשה כי דמביץ היא חלק מאיתנו, שם טמונים שורשינו, שם קבורים האבות המייסדים של משפחותינו, שם הם חיו, בנו וטיפחו קהילה מפוארת שסיפור חייה מתואר בהרחבה רבה בספר העיירה. ספר זה ראוי שימצא אצל כל אחד ואחת מאתנו שזכר העיירה ותולדותיה קרוב לליבו. מעדויות שנשתמרו מקדושים שנספו, רגעים ספורים לפני שהובלו אל המשרפות, עולה כי היו להם שלוש משאלות. האחת, מי ייתן ויזכרו אותנו. השנייה- מי יגיד קדיש אחרי מותנו ובהעדר תשובה ובמחשבה כי קץ כל בשר בא על העולם, אמרו קדיש על עצמם. המשאלה השלישית- נקמה... "נקומה".
המשאלה האחרונה ,נדמה כי נתמלאה. משטר הרשע הנאצי הובס. ראשיו התאבדו או שהוצאו להורג. עושי דברם נפוצו לחוריהם באשר הם. הלקח לדורות נדמה כי נלמד. אך בכך לא די, הנקמה העיקרית שאנו כאן מממשים אותה ושותפים לה היא זו שהמזימה הנפשעת ביותר בתולדות האנושות, בבחינת "לכו ונשמידהו מגוי", הופרה. תקוות שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, התגשמה, אף כי רבים רבים מספור, לא זכו לה. 
את המשאלה השנייה כי ייאמר קדיש אחריהם, מילאנו. עמדנו שם שני מניינים של גברים מלווים בנשותינו, וזעקנו את תפילת הקדיש לעילוי נשמותיהם, לראשונה אולי מאז התרחש הרצח הנורא במקום.
את המשאלה השלישית אנחנו ממלאים כאן הערב. התחייבנו ואף נשבענו להם כי לעולם לא נסלח ולעולם לא נשכח. הערב הזה, ובזכות כל אחד מכם, אנחנו ממלאים גם אחר משאלה זו.
תם ולא נשלם...זכרם של יקירנו יהיה חקוק על לוח לבנו לדור ודור. את מסורת ערב הזיכרון חידשנו הערב , ובעזרת השם וכולכם נתמיד בה, אנחנו וילדינו אחרינו.
יהי זכרם ברוך.