
רשמי מסע מפי ישראל שלמון בעקבות בקור בדמביץ מאי 2005
נפלה לידי הזכות להשתתף במשלחת הבנק במסע האחרון לפולין שכלל את "מצעד החיים" שהפך להיות אחד הביטויים החשובים של יהדות העולם לזיכרון שואת אירופה.
מראשית המסע היה ברור לי כי אני חייב לעצמי ולמשפחתי להתחקות אחר מה שאירע לבני משפחת אבי אשר מרביתם נספו באסון נורא זה, בעיירה הסמוכה למסלול המסע. צורך זה קיבל משנה תוקף בעקבות דבריו של הרב ישראל מאיר לאו בנאום שנשא בטכס הזיכרון במחנה בירקנאו בו אמר בין השאר כי אסון השמדתם של ששה מיליונים הינו בלתי ניתן להבנה ולתפישה ודי אם נחשוב על ילד קטן אחד שהושלך בעודו בחיים אל תוך הלהבות...
משפחת אבי התגוררה עד ערב השואה בעיירה בשם דמביצה השוכנת 110 ק"מ מהעיר הגדולה קרקוב ו-10 ק"מ מעיר השדה הסמוכה טרנוב, בחבל ארץ הנודע בשם גליציה. הקהילה היהודית בדמביצה מנתה ערב המלחמה כ-5000 נפש. קהילה עתיקת יומין אשר עפ"י תיעוד אודותיה שנמצא בארכיוני הוותיקן היא הייתה קיימת בוודאות כבר במאה ה-15. קהילה שרבים מבניה היו תלמידי חכמים ואחרים משכילים ובעלי מקצועות חופשיים שכולם יחד פעלו במסגרות קהילתיות רבות וביניהן תנועות נוער ציוניות וארגוני עזרה וסעד.
יחידים ממש מבני הקהילה עברו את השואה ושרדו. אחרים וביניהם אבי הקדימו לעלות ארצה וניצלו. הסיפור האישי המצמרר שאליו נחשפתי עוד בילדותי היה תאור רציחתו של דודי יצחק (איצ'ה) אחיו הקטן של אבי , אשר נורה למוות למרגלות גרם המדרגות המוליכות לבנין הגסטפו בעיירה. עפ"י פרטים שנמסרו למשפחה ע"י עד ראיה נתפס איצ'ה בן ה-16 ע"י הגסטפו בעקבות הלשנה של איכר פולני, שהיה מן הסתם מוכר ונחשב נאמן, שנשכר על ידו להבריח את שתי אחיותיו מטל ומרים מהגטו אל מעבר לגבול. גורלו של הנער שלא ידע ילדות מהי ושבגר בטרם עת ולא זכה לבגרות בעיתה , נחרץ. הוא נורה למוות בראש חוצות למען יראו וייראו. את המקום הזה שבו נרצח איצ'ה הייתי חייב לפקוד. נער עול ימים, הגיבור הפרטי שלי שנרצח על שום דאגתו לשלום אחיותיו הבוגרות ממנו.

ביום ששי האחרון למסע היה עלי לוותר על הביקור הנוסף במחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו והלכתי לחפש את השואה הפרטית שלי בדמביצה. עליתי על מונית בליווי חבר מהמשלחת שהוליכה אותנו לעיירה כשאני מצויד בספר זיכרון שהוצא לאור ע"י שארית הפליטה לפי כ-45 שנה. הפרטים בו לעניננו היו מועטים . התייצבתי בבנין העירייה מתוך כוונה לקבל פרטים ראשוניים כלשהם שיאפשרו לי לפקוד את האתרים היהודיים שעוד נותרו במקום.
למזלי הטוב הופניתי שם לאחת העובדות שגילתה עניין בספור האישי שלי והעמידה עצמה לרשותי בכל שנדרש. בין היתר הזעיקה אחד מתושבי המקום אשר ערך ופרסם מחקר על תולדות העיירה בשנים 1929 ואילך, ואשר סיפור הקהילה היהודית באותה עת היה מרכזי בו. בנוסף נקראה להצטרף עיתונאית צעירה של כתב עת מקומי שכנראה סופר לה ע"י עובדת העירייה הנ"ל כי "יש לה סיפור בשבילה", ואישה נוספת מתושבי המקום, מנהלת של חברה מקומית, שמצאה עניין אישי בהתרחשות. כל החבורה ליוותה אותנו בסיור שערכנו בעיירה.
ראשיתו, בנין בית הכנסת המרכזי שסופר לי עליו רבות בילדותי. המבנה עומד על תילו בשלמותו לתפארת ... אך הוא משמש כיום עסק מסחרי דמוי סופרמרקט. משם התכנסנו באחד מבתי הקפה במקום וזאת לשם מתן ראיון לעיתונאית על הסיפור האישי של משפחה שחייתה במקום עד שנת 1943 וכן על הסיפור האישי שלי שבמובן מסוים מעיד על תקומתה של משפחה שמרבית בניה נספו בשואה. משם עברנו דרך הגטו המקומי שבו התגוררו בזמנו תושבים יהודים רבים של העיירה ואשר אליו נדחסו ב-1941 שאר תושביה היהודים משכונות אחרות.מתחם הגטו משמש כיום פארק משחקים רחב ידיים.בקרבת מקום ניצב בנין הגסטפו. בית אפור בן שתי קומות, העומד בעליבותו עד עצם היום הזה כשהכניסה אליו גם כיום עוברת דרך אותו גרם המדרגות מהימים ההם. עם בנין זה ביקשתי לעשות חשבון מאז ומתמיד. והנה אני ניצב מולו מלווה בקבוצת אנשים מקומית אשר איננה יכולה להבין את סערת הרגשות בה אני נתון. כל שיכולי ועשיתי היה לזעוק לנוכח עוברים ושבים את תפילת ה"קדיש".
משם המשכנו לבית הקברות היהודי אשר נהרס בעיקרו עוד בתקופת המלחמה. מרבית המצבות שהיו בו נשדדו.אחרות נותרו מפוזרות בשטח בית הקברות חלקן אף עומדות על מקומן שקועות עד צוואר.



התחנה האחרונה בעיירה הייתה באתר הסמוך לה כשמלווי גילו לי את שלא ידעתי, כי ביער הסמוך מרחק של כ-50 מטר משורת הבתים האחרונה בצפונה של העיירה, נמצא גיא הריגה שבו נורו למוות ביום אחד מסוים, ז' באב תש"ב , 500 מתושביה היהודים של העיירה, בעיקרם זקנים וילדים. במקום הוקמה מאוחר יותר מצבה לזכר הניספים ע"י בן הקהילה ששרד.
סערת הרגשות האישית שלי העצימה וכל שיכולתי לעשות ועשיתי היה לזעוק אל תוך היער , אל שום מקום, את תפילת "אל מלא רחמים" לעילוי נשמות הנרצחים במקום.
שאר הקורבנות מבני הקהילה הובלו בהמוניהם בסמוך לאותו מועד להשמדה במחנה בלזץ יחד עם 850,000 יהודים שחיו במזרחה של פולין. בסעודת ליל השבת בסופו של יום ארוך זה שיתפתי את חברי למסע בכל אשר חוויתי באותו יום. בסיומם של דברים ביקשתי להשמיע בפניהם ניגון לזכרה של קהילה מפוארת, אחת מיני רבות, שהייתה ואיננה עוד. ניגון ייחודי שהולחן לפיוט "כל מקדש שביעי כראוי לו..." והושר ע"י יהודי דמביצה והסביבה כחלק מהזמירות המלוות את סעודת ליל השבת בקהילות ישראל לדורותיהן. ניגון כל כך יהודי, המאופיין בנימות של עצב , תוגה ושמחה השזורים בו בערבוביה. זהו סיפור השואה הפרטי שלי. סבא משה, סבתא בינה וילדיהם יעקב, מטל, מרים ואיצ'ה. בספר הזיכרון של יהודי העיירה מניתי כ-100 שמות של בני המשפחה, קרובים ורחוקים, שנספו בתקופה חשוכה זו. עם מטען זה שבתי הביתה כדי לספר לכל בני המשפחה את ששמעתי, ראיתי, חוויתי ותיעדתי למען ידעו דורות אחרונים. לא לשכוח, ולא לסלוח.
ישראל שלמון
ערב זיכרון לקדושי השואה - אנשי העיירה דמביצה
מאת ישראל שלמון
תמוז תש"ע (15/7/10),.
לפני שלוש שנים יצאה קבוצת חברים מצאצאי העיירה למסע שורשים בפולין. פקדנו בתי קברות, הקשבנו לסיפורי מצבות, ביקרנו במחנות השמדה וביניהם המחנה "שלנו", בלז'ץ, כשפנינו ליעדנו העיקרי במסע, עיירתנו הקטנה דמביצה, שם למדנו לדעת יותר ממה שסופר לנו ע"י הורינו, עד כמה הייתה גדולה ברוחה ובמפעלות אנשיה.
היינו שם. סובבנו ברחובות ובסמטאות. בית הכנסת המפואר ששרד את התופת, המשמש כיום כחנות כלבו, ככר השוק, תחנת הרכבת אשר עד ספטמבר 39 מי שיצא דרכה הציל את נפשו ולאחר מכן מי שיצא דרכה נשלח אל מותו, בתי המשפחות בית הגסטפו ולהבדיל, בית הרופא מיקולייקוב, חסיד אומות העולם שהסתיר במרתפיו משפחה יהודית שלמה, בית שגבל ממש לבית הגסטפו.
את הביקור שם חתמנו בטקס זיכרון מרטיט שנערך בגיא הריגה שכרו ליקירנו ביער סמוך , בני השטן הנאצים ועוזריהם הפושעים משאר העמים. בפתחו של הטקס אמרנו אז, בין השאר, את הדברים הבאים:
במקום הזה שבו נרצחו 500 איש מבני קהילת הקודש דמביצה, ביום מר ונמהר ז' באב תש"ב, עומדות רגלנו ברטט, חיל ורעדה כדי להתייחד עמכם, סבא , סבתא, דודים ודודות ובני משפחה אחרים. באנו לכאן כדי לספר לכם, שהורינו שרדו והקימו משפחות לתפארת. לא אבדה כליל תקוותכם. באנו לכאן כדי להבטיח לכם שנזכור ונזכיר אתכם לעד. באנו להבטיח שלעולם לא נסלח ולא נשכח.
בטרם נשא ישראל את תפילת אל מלא רחמים ואמירת הקדיש נאמרו הדברים הבאים:
רבים מהנספים סברו שמה שרואות עיניהם דקות ספורות לפני מותם הינו בבחינת קץ כל בשר. הם חשבו שלאחר מותם הקרב, לא יימצא איש שיזכור אותם ויומר כמנהג המסורת קדיש אחריהם. מעדויות רבות עולה שהם קמו כאיש אחד ואמרו את תפילת הקדיש על עצמם. נכוון אנו את תפילת אל מלא רחמים והקדיש לעילוי נשמות הנספים שאבדה תקוותם ושהערב הזה שאנו מקיימים לזכרם יוכיח להם בגנזי מרומים כי לא אבדה התקוה וכי עם ישראל חי.
ערב הזיכרון לקדושי העיירה- דברי סיכום
ערב ז' באב, תשס"ח
תם ולא נשלם...
לא באנו לכאן הערב כדי להתייחד עם זכרו של היחיד. באנו לכאן כדי לזכור ולהזכיר קהילה קדושה ומפוארת שהושמדה ושאנו מבנייה.
היינו שם. סובבנו ברחובותיה ובסמטאותיה. בית הכנסת, ככר השוק,תחנת הרכבת שממנה יצאו אנשיה מי לחיים ומי למוות, בית הגסטאפו מוקד הרשע, בתי המשפחות, בית הקברות וגיא ההריגה ביער. שאלנו את עצמנו שוב ושוב, מה בעצם חיפשנו שם, מה הביא אותנו לצאת למסע כה קשה וטעון. שאלה זו נשאלה גם, 64 שנים קודם לכן ע"י מכובדנו הרב מנחם אופן ז"ל שנלקח מאתנו לפני שבועות מספר ואשר היה מחשובי אנשי העדות ששרדו את התופת. הרב אופן היה גם זה שניהל והינחה את ערבי הזיכרון שקיימו הורינו בחייהם ,עד שפסקו.
וכך הוא מספר בספרו, המה ינחמוני, שיצא לאור ימים אחדים לפני פטירתו. הגרמנים החלו לסגת בעקבות התקדמות הצבא הרוסי ופינו אותו ואת חבריו המעטים שנותרו,ממחנה העבודה פלשוב אל מחנה הריכוז ברגן- בלזן.
"הי, אני נזכר פתאום, נעבור בדמביץ, מוכרחים לעבור דרכה. אז מה, שואל יחזקאל באדישות,מה היא דמביץ בשבילך? יהודים ממילא אין שם, החרה החזיק אחריו צבי לישה, הנמצא פה עמנו עד 120 שנה.
אכן יהודים לא מצאנו שם, עיירה שערב המלחמה היוו הם כמחצית מתושביה. ובכל זאת גאתה בנו ההכרה וההרגשה כי דמביץ היא חלק מאיתנו, שם טמונים שורשינו, שם קבורים האבות המייסדים של משפחותינו, שם הם חיו, בנו וטיפחו קהילה מפוארת שסיפור חייה מתואר בהרחבה רבה בספר העיירה. ספר זה ראוי שימצא אצל כל אחד ואחת מאתנו שזכר העיירה ותולדותיה קרוב לליבו. מעדויות שנשתמרו מקדושים שנספו, רגעים ספורים לפני שהובלו אל המשרפות, עולה כי היו להם שלוש משאלות. האחת, מי ייתן ויזכרו אותנו. השנייה- מי יגיד קדיש אחרי מותנו ובהעדר תשובה ובמחשבה כי קץ כל בשר בא על העולם, אמרו קדיש על עצמם. המשאלה השלישית- נקמה... "נקומה".
המשאלה האחרונה ,נדמה כי נתמלאה. משטר הרשע הנאצי הובס. ראשיו התאבדו או שהוצאו להורג. עושי דברם נפוצו לחוריהם באשר הם. הלקח לדורות נדמה כי נלמד. אך בכך לא די, הנקמה העיקרית שאנו כאן מממשים אותה ושותפים לה היא זו שהמזימה הנפשעת ביותר בתולדות האנושות, בבחינת "לכו ונשמידהו מגוי", הופרה. תקוות שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, התגשמה, אף כי רבים רבים מספור, לא זכו לה.
את המשאלה השנייה כי ייאמר קדיש אחריהם, מילאנו. עמדנו שם שני מניינים של גברים מלווים בנשותינו, וזעקנו את תפילת הקדיש לעילוי נשמותיהם, לראשונה אולי מאז התרחש הרצח הנורא במקום.
את המשאלה השלישית אנחנו ממלאים כאן הערב. התחייבנו ואף נשבענו להם כי לעולם לא נסלח ולעולם לא נשכח. הערב הזה, ובזכות כל אחד מכם, אנחנו ממלאים גם אחר משאלה זו.
תם ולא נשלם...זכרם של יקירנו יהיה חקוק על לוח לבנו לדור ודור. את מסורת ערב הזיכרון חידשנו הערב , ובעזרת השם וכולכם נתמיד בה, אנחנו וילדינו אחרינו.
יהי זכרם ברוך.
בני הדור השני מסיירים בעירה דמביצה - 2008
בית הקברות ואתר ההנצחה בגיא ההריגה
רשמים מסיור לפולין – אילה שלמון -
יולי 2015
אני הולכת בראש מורם , הרחק מכאן , אל ארץ זרה. אמרו לי ששם גרתי פעם, שכל משפחתי וחברי היו שם , אמרו לי שאין לי למה לחזור כי לא נשאר דבר. אבל אני לא האמנתי, רציתי בכל כוחי לחזור למקום ממנו באתי , למשפחה לחברים לעיירה , לאנשים שלא הכרתי , אז אני הולכת לפולין הארורה והקרה , השמים האפורים בוכים יחד איתי , אני הולכת למקומות לא מוכרים , מקומות קודרים , מסתכלת לאחיי בעיניים ושואלת אותם איך הם מרגישים , הם לא עונים , עיניהם נוצצות , ואז לאט לאט הם נעלמים , וכל מה שנשאר הם הצמחים , העצים והפרחים שגדלו מעליהם , דמעותיהם של אחי הם שהצמיחו אותם , דמם השקה אותם . בבורות הגדולים מתחת לצמחים היפים שם אחיי, משם עלי הם שומרים.
הר האפר
מדהים איך בשתי מילים אפשר לגמד כל כך הרבה רוע , הר שכל כולו רצח וחוסר אנושיות , שכל כולו חיות שנגדעה ע"י חיות. דווקא במקום הכל כך רע הזה במקום שבו נגדעו החיים ונקרעו המשפחות , במקום שבו הרוע שולט , דווקא בו מחליטים להביא לנו את התמונות של המשפחות שלנו , ניגודיות , החיים לעומת המוות רוע לעומת כל כך טוב המשכיות לעומת גדיעת חיים אכזריות לעומת נסיונות רבים לעשות רק טוב.
משפחה!
פתאום במקום המחליא הזה המשפחה מקבלת כל כך הרבה משמעות . כל כך הרבה אהבה סבלנות וקבלה.פתאום ליד המוות החיים נראים כל כך טובים .כל כך מוערכים.דווקא מתוך הזוועה הנוראה הזאת אנו מסתכלים על כל הטוב שיש לנו , משם אנו מתחזקים.אולי לפעמים צריך להיות במקום שכל כולו רע בשביל להבין כמה טוב יש לנו . ואני שואלת ?למה אי אפשר לחיות תמיד בידיעת הטוב? למה רק אז כשכל כך רע אנו מסתכלים על הטוב?

אושוויץ, בירקנאו , מיידנק , טרבלינקה, חלמנו
בכולם היינו , בכולם ביקרנו ובכל אחד מהם הלכנו בגאווה עם דגל מורם ומלווים בשירי ארץ ישראל . עמדנו ליד הר האפר , קברי אחים ואחיות , גבנו זקוף , עינינו דומעות , עמדנו בגאווה והחזקנו ידים , דתיים , חילוניים , רפורמים , ילדים ומבוגרים , נוער וזקנים , כולנו ברגע אחד שמנו את כל המחלוקות מאחור והתאחדנו למען אחינו שקבורים בבור. ואז ברגע אחד , בלי תכנון מראש התחלנו כולנו לשיר את התקווה , הימנון המדינה , קולות רבים , בכי ודמעות מילאו את היער השקט , פתאום השיר המוכר ביותר לכולנו קיבל משמעות גדולה ואמיתית יותר, כל מילה חזקה יותר מהקודמת ,ככל שהשיר התקדם הקולות גברו , היהודים היקרים שבבור התחילו לשיר יחד איתנו , שירה עוצמתית , למען ארץ ישראל ועם ישראל "להיות עם חופשי בארצנו , ארץ ציון וירושלים " ארץ ישראל זו ארצנו , מדינת ישראל שלנו עם ישראל הוא העם שלנו , אין לנו מקום אחר.
