זכרונותי הראשונים מבית סבא הם מביתו בתל אביב . היו שם שלושה חדרים , חדר אוכל ובו שולחן מלבני גדול שתפס את כל מרכז החדר ורק בקיר אחד עמד מזנון שבו היו ספרים ומעט כלי כסף . על קירות החדר היו תמונות גדולות שבכל אחת מהן משובצים תמונותיהם של גדולי ישראל בדורות האחרונים – תמונה אחת של גדולי החסידות במרכזה הבעש"ט ובצידה הוסיף סבא את תמונת הרבי מפילץ , והשניה של גדולי  התורה שמחוץ לעולם החסידות . בעיקר זוכר אני חדר זה כשהשולחן מכוסה במפה לבנה שעה שבאנו לבקר את הסבא בשבת אחרי הסעודה. או את תמונת ליל הסדר סביב השולחן הזה. באחד הסדרים "גנבתי" את האפיקומן וביקשתי תמורתו ששה סדרי משנה . בקשות כאלו שמחו את לב הסבא והוא טרח להשיג עבורי משניות עם פרוש תפארת ישראל מסרן לכורך לכרוך אותן בכריכת עור מהודרת עליה הוטבע שמי באותיות מוזהבות.

בחדר השני הוא חדר השינה של הסבא ואשתו היו שתי מטות מתכת גדולות בצבע חום , ארון בגדים ענק עם שלל מראות ודלתות הסוגרים עליהם ושולחן תמרוקים מאותו דגם עם שלוש מראות ומגירות. רהוט זה הביא עמו מפולין ואנו הנכדים הגדולים – שושנה של מרדכי ואני רשאים היינו לשחק בחדר זה.

החדר השלישי פנה לחצר , הוא היה חדרה של אסתר ופנה לדירתנו שהיתה מעברו השני של החצר . בין דירתנו לבין דירתו של סבא היה חבל מתוח על גלגיליות ואליו קשור סל נצרים גדול בו נהגו להעביר דברים מצד לצד. פעם אחת בשבת בבוקר בשנת תש"ג שלח לי הסבא בסל זה ספר תורה קטן שהיה שמור אתו זמן רב והוא שמור אצלי עד היום ומשמש את נכדי הבכור – מתניה.

במטבח עמד בשבת מיחם נחושת גדול שמסמל את שלטון השבת במטבח והיה בו כדי להשקות בחמין עם רב.

מפעם לפעם היה הסבא לוקח אותי  אתו לתפילת ליל שבת בבית המדרש של חסידי גור שליד ישיבת חידושי הרי"ם ברחוב פרץ שם למדתי להכיר את הסגנון של "גור" ואת המארשים שהושמעו ל"לכה דודי" . לסבא רק הפריעו הבלורית שלי והתלבושת הארץ-ישראלית, שחרגו בבית המדרש. הוא ניסה להשפיע עלי לקצר בבלוריתי ובקש לתפור לי קפוטה ממשי. לבסוף למד להכיר כי לא הבגדים עושים את האדם אלא דרך חייו.

נישואיה של אסתר לדב יעקובוביץ התקיימו ביום שישי אחרי הצהרים על גג ביתו של הסבא , ובשבת התקיימו התפילה ושבע הברכות בבית הסבא . הייתי כבן 11 שנה והסבא זימן לי הפתעה , כחובב חזנות מילדותי ניסיתי את כוחי בניגון ההפטרה. סבא שחשב אותי לידען גדול בתחום זה , מפני שב"גור"  לא קראו את ההפטרה עם טעמים אלא קראוה בלחש , ורק את הברכות אמרו בקול , העלה אותי למפטיר באותה שבת כדי שאקרא את ההפטרה. כמובן שלא הייתי מוכן לכך וכל מה שידעתי היה לקרוא את הפסוקים בהטעמה של טעמי ההפטרה אבל מבלי לדעת את הטעמים כלל. דבר זה לא מנע ממני לזכות בתהילה מכל המשפחה – עדות לידיעתם הקלושה בטעמי ההפטרה.

החנות של סבא בתל אביב ראשיתה במחסן אחורי בתוך חנות ברחוב זבולון מול ביתו של הסבא. לי הותר להיכנס לשם ואף הוטלו עלי תפקידים כמו לחבר את שני חלקי המתלים למנורות הנפט. כשגדלתי הותר לי גם לארוז את מנורות הזכוכית המורכבות , בחבילות של חצי תריסר – משימה שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בתחום זה של אריזה  מורכבת של כלי בית שבירים. מאוחר יותר שכר סבא חנות גדולה באותו רחוב ומשם נוהל המסחר כאשר סבא מנהל את העסק ומזמין את הסחורה, אבא נוסע בין המושבות בשרון בשומרון וביהודה כדי למכור את הסחורה לקמעונאים ואסתר יושבת ליד הקופה. זוכר אני כיצד ריהטו את החנות החדשה והסתובבתי שם בין הפועלים במעמד של נסיך לפחות.

אחרי מלחמת העולם השניה נסע סבא לאיטליה , בנסיעתו זו שילב טיפול רפואי ומסחר , כבר אז קשתה עליו ההליכה ,ובשובו מאיטליה הביא אתו מקל הליכה שידית האחיזה שלו הופכת לכסא שאפשר בעזרתו לעצור בהליכה ולנוח קמעה. פרט למקל הפלאים שלא היה דומה לו בכל הארץ הביא הסבא שני תפוחי עץ גדולים ואדומים אותם שמר מאז חזר ארצה באמצע הקיץ עד לראש השנה כדי לאכול תפוח בדבש. זאת מפני שבאותם הימים לא היו בארץ תפוחים כלל. סוף דבר כשהגיע ראש השנה התברר שהתפוחים נרקבו ואינם ראויים לאכילה . באותה נסיעה עשה הסבא עסקה ליבוא של סכו"ם מנירוסטה לארץ , התוצרת הגיעה לאחר הקמת המדינה והיא נמכרה בהקצבה לפי הנחיות משרד הפיקוח.

עוד חוויה שביקש סבא לגרום לי כנכדו הבכור – חווית הנסיעה בכלי רכב לא שיגרתיים . בתל אביב בזמני כבר נסעו באוטובוס של "המעביר" לי היתה העדפה בחברה זו כי שני דודים בשם מרדכי האחד ויס והשני שוורץ , היו חברים בקואופרטיב זה. את הרכבת הכרתי ממראה עיניים כשחלפה פעמים אחדות ביום ליד ביתנו בדרכה ליפו. גם את הכרכרות שהערבים נהגו בהם במעמד של מוניות הכרתי ממרוצתם מיפו וחזרה, אך באלו לא התנסיתי בגופי. יום אחד הזמינני הסבא לנסוע איתו ברכבת מתל אביב ליפו ואת הדרך חזרה עשינו בכרכרה. עובדה היא שחווית ילדות כאלו אינן נשכחות . עוד זכורני כי כשחל בערב ראש חודש מנהג ערב יום כיפור קטן , היה הסבא בין קובץ בני תל אביב שהתכנסו בבית הכנסת ברחוב צ'לנוב לתפילה מיוחדת זו שהיא ענין ליחידי סגולה בלבד, מסיפוריו הבנתי כי זהו מעמד מיוחד במינו.

סבא היה חסכן כל ימיו והשתדל להשפיע עלי להיות כמותו , תמיד התעניין כיצד אני חוסך את דמי החנוכה שאני מקבל. וכך שח לי סבא כי בילדותו חסך בכד של חרס כל פרוטה שקבל , את הפרוטות שהצטברו המיר בזהובים עד שבהיותו בן 17 שנה היה כדו מלא מטבעות זהב ובכסף זה הקים בית חרושת בבואו לוורשא.

כשנפטרה אשתו של סבא עבר הסבא לגור איתנו ברמת גן , דירתנו היתה בת שני חדרים וכשבא הסבא לגור אתנו בנינו חדר נוסף אשר שמש לו למגורים ואני נעשיתי שותף לחדרו. באותם שנים למדתי להכיר את אורח חייו היומיומי – תפילת השחר , כוס חלב חם, פרקי תהילים , תפילת שחרים , ארוחת בוקר, לימוד "חוק לישראל" הכולל פרקי תורה , נביאים , משנה וגמרא, זוהר ועוד. ארוחת צהרים , מנוחה , עיון בספרי חסידות , תפילת מנחה, עוד פרקי תהילים , תה מנחה, ערבית ואחריה ארוחת ערב- אף פעם לא אכל ארוחת ערב לפני תפילת ערבית . זמן לעסקיו הוא מצא בין הלימוד ועד לצהרים אך אף פעם לא קודם הלימוד. כשחלש כח ראיתו והתקשה לעיין זמן ממושך בספר גרם לו הדבר לסבל רב, לעיתים ביקש שאקריא לו משהו שזכר את עיקרו בעל פה ובקש להיזכר בכל פרטיו. למזלו היה זכרונו מאפשר לו לחזור על פרקי התהלים בעל פה שעה שעיניו בגדו בו.

סבא התעניין בכל מה שקרה במדינה , כחסיד גור נמנע מלהפגין בפומבי את תמיכתו בממשלה ובצה"ל אך תמיכתו היתה מוחלטת. בעת איסוף תרומות ל"קרן המגן" ערב מבצע קדש קרא לי הסבא ונתן בידי סכום נכבד על מנת שאפקיד אותו בבנק הדואר לפקודת קרן המגן בעילום שמו.

כשרגליו של סבא לא נשאו אותו עוד , התקינו לו עגלה שבה הובלנו אותו לבית הכנסת , בקיץ למנחה וערבית ובחורף בשבת בבוקר. בלילות שבת קיימנו מנין בביתנו בחדרו של הסבא מנין אליו הצטרפו דרך קבע מספר שכנים מהסביבה. זו היתה הבמה שבה פיתחתי אני את נסיוני כבעל תפילה.

כשמצבו של הסבא החמיר יותר ואני כבר לא הייתי בבית – הייתי סטודנט בירושלים , חפשו לסבא מקום הולם בבית זקנים סיעודי , כל מה שמצאו עבורו לקה בחסר. מאז למדתי לדעת כי השירותים לזקן שעיקרן למטרות רווח , ראוי לרחוק מהם.