יום א' - רבאט

עיר הבירה של מרוקו. מרכז כל השגרירויות. בנויה בשפך הנהר על חוף האוקיינוס האטלנטי. כוללת גם את סלה שמעבר לנהר הבורגרג. משמעות השם רבאט – המצודה.
במאה ה-12 הייתה המצודה העתיקה בסיס יציאה של כוחות שושלת המוואחידון למלחמותיהם נגד הספרדים. העיר מחולקת לשניים: המדינה (העיר העתיקה) – אליה נכנסים דרך שער בצורת קשת עגולה כפרסה – סגנון מוסלמי, הבניה היא מאבן הכורכר. במדינה נמצאים ארמון המלך וכל משרדי הממשלה. הכל מסויד ויפה בצבעי לבן וגם העיר החדשה מטופחת ונאה.(לכן רבאט נקראת גם – העיר הלבנה).
העיר החדשה שנבנתה ברובה לאחר שהפכה לבירת הממלכה ב - 1956 לאחר סיום השלטון הצרפתי. בנויה בסגנון צרפתי: שדרות רחבות, גנים וצמחיה. מתחם ארמון המלך: אחד מ-13 ארמונות שיש למלך בכל רחבי הממלכה. הארמון נבנה בתקופת מוחמד החמישי. כאן הארמון הרשמי של המלך, כאן מקבלים את המשלחות המגיעות לביקור. הארמון – סגנון מרוקאי מושפע מסגנון אנדלוסי. אין אפשרות להיכנס פנימה. החומה והשער מרשימים. הצבעים השולטים: ירוק – הטבע. כחול – נגד עין רעה. הכל עבודת יד מורכב מפסיפס, ריקועי נחושת, שיש קררה. מעל מתנוסס דגל הממלכה – נראה כמו מגן דוד אבל עם 6 פאות. בכניסה לארמון יש שומרים. יש מספר דרגות: משמר המלך – ייצוגיים,בגדים לבנים, האקדח למעשה דמי. חיילים – בגדים אפורים עם נשק, להגן על הממלכה. שוטרים – בגדים כחולים, להגן על החוק והסדר. הז'נדרמים – בגדים שחורים, בעיקר לפיזור הפגנות. מסביב לארמון יש גנים יפים והרבה עצי ארז.

​

​

​

​

מתחם המסגד הגדול – נבנה ע"י יעקב אלמנצור בשנת 1195. המקום נהרס כמעט כליל בעקבות רעידת האדמה שהייתה בליסבון ב-1755. כיום רואים שארית של החומה האוטנטית כולה מלאה בחורים שנועדו לאוורור, לאפשר לחומר לפעול מבלי לגרום נזק, וגם להחדרת פיגומים לצורך שיפוצים. בתוך המתחם רואים גם הרבה עמודים בגדלים שונים – שאריות של המסגד הגדול. באמצע השטח – קבר החייל האלמוני.
מוזוליאום מוחמד החמישי
נבנה על ידי בנו חסן השני שבחר באדריכל הקוריאני – ואן טון לעיצוב המבנה. במקום קבורים מוחמד החמישי שנפטר בשנת 1961, בנו חסן השני שנפטר בשנת 1999 ואחיו הצעיר עבדאללה שנפטר ממחלת כליות. המקום נמצא בשיפוצים. בתוך המבנה: הקברים מאבן בהט. המקום כולו עשוי בסגנון מרוקאי והכל עבודות יד מברונזה, שיש, עץ ועבודות מיוחדות עם טיח. הויטראז'ים מרהיבים עם סמלים של שמש – קרניים, אדמה, אש ומים.
לצד המוזוליאום יש מבנה נוסף שהוא מוזוליאום לנשים. מגדל המואזין - המינרט: 50 מטר גובה. בפנים יש מדרגות לולייניות. רוכב על סוס היה עולה על המדרגות עד למעלה ושם היה מניף דגל כסימן להתחלת חגיגות הרמדאן. תצפית מהמתחם המערבי של המסגד: רואים את נחל הבורגרג. ממול האוקיינוס האטלנטי. רואים את הטיילת החדשה ואת המרינה. משמאל העיר סלה (סלאיי) – במקום גרה קהילה יהודית שהגיעה לאחר גרוש ספרד. הם עסקו במסחר וקבלו חופש לנהל את חייהם. בית הדין העליון היה בסלה. רבנים ידועים מהמקום: הרב רפאל אל נקוה והרב הראשי מונסנגרו. משמאל רואים את החומה של קסבת אל אודיה. 
בקור בקסבת אל אודיה
החלק העתיק ביותר של רבאט. נבנתה על ידי עבד אלמומין במאה ה-11. המקום הכי צפוף במרוקו – 30.000 תושבים. בנויה במעלה ההר. הצבע הכחול שולט. הסמטאות צרות הכל נקי. הבתים בסגנונות שונים. יש בתי מגורים לנחותים: חדרי מגורים. גגות גדולים – לייבוש כביסה ולשינה בקיץ. בתים יותר מפוארים עם פיתוחים, קשתות, סבכות הכל בעיצוב מרוקאי. חלק מן הבתים הוסבו לצימרים ואנשים באים להתארח. במקום יש כל מיני מפעלים קטנים לעבודות יד. אנחנו בקרנו במרכז ללמוד מקצוע האריגה.
בהפסקת תה צפינו על העיר סאליי ועל נהר הבורגרג החוצה בינה לרבאט
שמורת מימורה
– בדרך לעיר מקנס. הרבה עצי שעם, פטריות - בעיקר כמהין, ופרחים.

העיר מקנס
העיר החמישית בגודלה ואחת מארבעה ערי בירה במרוקו. נוסדה במאה ה-10 ושמה נגזר משמו של שבט המקנסה – שבט ברברי. מאז נהרסה ונבנתה מספר פעמים. נבנתה ע"י מולאי עיסמאיל שהיה סולטן במאה ה-17. הוא הפך אותה לעיר הבירה של מרוקו. העיר מוקפת חומה לאורך 25 קילומטר יש בה כ-20 שערים. הוא בנה הרבה ארמונות, הקים עשרות מסגדים, מבני קבורה ומבנים ציבוריים. הגנים במקנס היו ידועים ביופיים ובעיצובם ומקנס נקראה "ורסאי של מרוקו". הכל נהרס ברעש ליסבון ב1755. כיום יש הרבה שטחי חקלאות. במקום יש מפעלים לייצור חמוצים, שמן ויין. במקום הייתה קהילה גדולה של יהודים ממגורשי ספרד.
ביקור בבית הכנסת- בית הכנסת קיים 100 שנה. במקום היה גם תלמוד תורה שבו למדו תורה. בשנת 1955 עלו רובם לארץ. כיום יש 4 משפחות ובית הכנסת אינו פעיל. משפחות ידועות – טולדנו, ברדוגו.

​

העיר פס נבנתה על מדרונות הרי הריף , היא העתיקה מבין ארבע ערי הבירה של מרוקו. הבירה הדתית והתרבותית של מרוקו, ושמרה על צביונה העתיק לאורך כל השנים. נוסדה במאה ה-9 ע"י המלכים האידריסים. פס העתיקה מיוחדת במבוך של סמטאות מפותלות. יש בה עשרות מסגדים, ארמונות. העיר מחולקת לגילדות על פי המקצועות: יש נגרים, פחחים, רוקעי נחושת ובורסקאים. בדרך כלל הבתים מחולקים: למטה בית המלאכה ולמעלה דירת המגורים. לאמידים יש "ריאד" - בית עם גינה מסביב. החומה משתרעת לאורך 15 קילומטר ויש בה 40 שערים. בפס הוקם לראשונה המלאח – (הגטו) על ידי מולא עיסמאיל. המטרה הייתה לרכז את כולם על מנת שניתן יהיה להגן עליהם. הקהילה במקום נודעה בכל העולם ושמשה כמרכז תורני שהתחרה בבל ובמצרים בזכותם של מספר רבנים: הרמב"ם שב-1159 אף למד באוניברסיטה של פס. הוא חבר את איגרת השמד שבה נאמר: "היה יהודי בביתך ומוסלמי בצאתך", רבי יצחק אלפסי שהקים ישיבה והסמיך בה רבנים, שוחטים ומוהלים. ובן לברט שידע את השפה העברית וחבר את הדקדוק העברי. 

ביקור בבית העלמין היהודי – בית החיים

 

 

שמור מאד. הקברים בצורת חצי חבית. במקום קברים רבים ביניהם גם של רבנים חשובים: רבי חיים בן עטר, ואולם שבו קבורים בני משפחת מונטנגרו. הקבר השמור ביותר והמפורסם ביותר הוא של לאלה סוליקה: מסופר על נערה יפה שהשכן המוסלמי שלה חשק בה. היא לא הסכימה להמיר את דתה. השכן לקח שניים מחבריו להעיד שהיא למעשה הייתה מוסלמית בעברה. לקחו אותה לארמון המלך, ושם התאהב בה הנסיך. כשהיא סירבה להינשא לו – הרגו אותה, וכך הפכה לאלה סוליקה לאגדה. הקבר הפך למקור עליה לרגל לנערות שביקשו למצוא חתן טוב.

סיור במאלח היהודי ובו בית הכנסת איבן דאנן וכן ארמון המלך ובית הרמב"ם במדינה
תצפית על מצבעת העורות וחנות למוצרי העור, מפעל אריגה ליצור צעיפים וכן מפעל לקרמיקה, כל העבודות נעשות בתנאים מחפירים וכמובן במשכורות דחק.

​

​

​

עיירת נופש על רכסי האטלס התיכון. נוסדה ע"י הצרפתים. מוקפת יערות של ארזים ואלונים.יש בה מרכז לסקי, תיירות ונופש. מזכירה עיירה בשוויץ. הצרפתים נטשו את העיירה המפוארת ב- 1956 והממשלה החרימה את הבתים ונתנה אותם למרוקנים עשירים. ב-1986 בקר שמעון פרס במרוקו והתקבל כאורח כבוד בארמון המלך.

העיר אורפוד

נאות מדבר. עיר מחוז מפותחת. במקום יש בית חולים שאליו באים מכל הסביבה. הרבה חקלאות. כל שנה חוגגים את פסטיבל הדקלים. יש בה בעיקר תיירות מדברית. הרבה בתי מלון מפוארים בצורת קסבות.

​

לפנות בוקר יצאנו בסיור ג'יפים בדיונות מרגוזה- הסהרה ברכיבה על גמלים הגענו לתצפית על הזריחה מעל דיונות החול

הפוגארות

מפעל המים של תושבי המדבר.
בארות שרשרת – שיטת השקיה המובילה מים ממפלס מי התהום דרך תעלות תת קרקעיות המחוברות בפירים לאורך קילומטרים. כל כמה מטרים יוצרים פיר ע"י זה שמפנים את החול. כל פיר – תל קטן שדרכו שאבו את המים וגם דאגו לתחזוקה טובה של כל התעלות. כולן מחוברות בפירים. לאלה קוראים פוגארות. כל כמה משפחות מקבלות פיר אחד וממנו הן שואבות מים לצורכי שתייה וחקלאות.

קולטי חול

לאורך הדרך יש רשתות פרושות כעין סלים עמוקים על האדמה. כאשר יש סופת חול – החול נכנס לרשתות ונתקע שם וכך הם מצליחים לשמור שהחול לא יכסה את הכבישים

העיר וורזאזת

מגיעים אליה בדרך הנקראת "דרך אלף הקסבות". הרבה קסבות מפוזרות לאורך כל הדרך. חלקן מהמאה ה-16. רובן הרוסות כתוצאה ממלחמות בין שבטיות. העיר מודרנית ויפה. שוכנת בשיפולי האטלס הגבוה. ב-1928 הייתה עיר מחוז צרפתית. נקראת גם: "עיר הסרטים". כיום התושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות מדברית. יש שדה תעופה פעיל, הרבה בתי מלון בנויים כקסבות, נמל ושוק.
 

​

נוהלה ע"י שני אחים – טוהאמי ומידאני – משושלת האלגלאווים. שניהם שתפו פעולה עם הצרפתים וקבלו פרס לבנות את הקסבה והארמון המפואר בתוכו. המקום מדהים. הרבה פסיפסים, ריקועי נחושת,דלתות מגולפות ועוד. כיום המקום עזוב ושומם – רק תיירים באים לבקר.
בכפר טודרא

העיר מרקאש

 

שוכנת לרגלי האטלס הגבוה בתפר שבין הרי האטלס ומדבר סהרה. נוסדה בשנת 1062 בידי יוסוף בן תשפין כבירת שושלת המורביטון. כאן מתמזגים הצינה מההרים והחום מהמדבר. העיר הרבגונית וה"חיה" ביותר במרוקו. שמשה תחילה כבסיס צבאי ליחידות מרוקניות שיצאו לפשוט על הסהרה ועל ספרד. אחרי 750 שנה של עליות ומורדות החלה להתפתח. במרקאש גלומה כל היסטוריה של מרוקו וכל השושלות ששלטו הטביעו בה את חותמם בדמות מבנים מיוחדים. העיר נקראת גם: "העיר האדומה" – כי כל בניניה בנויים מאבן אדומה. (בדרך למרקאש ראינו את הרי האטלס האדומים). בעיר יש את ה"מדינה" העתיקה עוד מהמאה ה-11 ויש את העיר החדשה ה"גליז" שתוכננה על ידי הצרפתים. בתוכה יש: שכונות מפוארות, שדרות רחבות, מגרשי גולף, מתחמים לנופש וסקי ובתי מלון. עיר תיירותית שיש לה מה להציע גם לחורף וגם לקיץ. יש שדה תעופה גדול. במלאח היהודי יש רחובות צרים וצפופים ובהם פתחי כניסה לבתים עם חצרות רחבות ידים מטופחות ומוארות – נסתרות מעין חיצונית. 
 

​

במקום בריכות מים -– ששמשו להשקיה. מסביב עצי זית. בעבר באו לכאן שיירות לנוח ולהינפש ובנו מסגד לתפילה שקיים עד היום. המקום נודע בעיקר כיוון שבמתחם הזה חגגו את חגיגות המימונה, וכל שנה היהודים היו באים מכל קצווי הממלכה ואף מחוצה לה לחגוג את המימונה 

המימונה

מימון – מזל. חג המזל: חודש ניסן – התחלת שנה חדשה. הסבר נוסף: מימון – הרמב"ם שגר במרוקו. מסימני השולחן – חיטה, דבש, דגים, וצמח המימוזה. המימונה נתנה הזדמנות לצעירים להיכרויות וזיווגים.
חגיגות המימונה שמשו גם כיום גשר בין היהודים למוסלמים, כי לפני פסח היהודים לא נתנו לעוזרות המוסלמיות שלהם להיות בבית וכמובן לא ניקנו סחורות מחנויות מוסלמיות. כאשר הגיעו חגיגות המימונה, החלו המוסלמים למכור שוב סחורות ליהודים, העוזרות חזרו והכל בא על מקומו בשלום. 

המלאח היהודי ובית הכנסת אלעזמה

 

 

בשנת 1492 לאחר גרוש ספרד הגיעו הרבה יהודים למרקש. נוצרו שתי קבוצות אתניות: המגורשים – שהיו משכילים, לבושים בגדים מודרניים ומגבעות. ויהודי מרוקו השורשיים - שלבשו בגדים מרוקאיים וחלקם לא היו משכילים. לא היה קשר ביניהם. בית הכנסת אלעזמה היה של המגורשים. בין השנים 1557 עד 1558 הייתה מגפה נוראית והרבה מתו. בשנת 1899 – הקים הברון רוטשילד בית ספר במתחם בית הכנסת. חדרים ללמוד תורה וגם מקצועות כלליים. בעבר היו הרבה מתפללים והרבה מניינים. כיום יש כ-140 יהודים במרקש. במלאח היו 35 בתי כנסת – זה היחיד שנשאר. המקום מתוחזק על ידי משפחת יצחק אוחיון (שהתארחנו אצלו בשבת). בית הכנסת פעיל. בקומה השניה יש חדרי אירוח והם מסייעים ליהודים שמגיעים. דרך אגב: הסרט "טיפת מזל" עם זאב רווח וזהבה בן צולם כאן. 

מסגד הכותוביה

מסגד מרשים שנבנה על ידי עבד אלמומין בשנת 1158, כדי לפאר את שלטונם של המואחדון. העבודה הסתיימה בשנת 1190 על ידי יעקב אל-מנצור. למעשה היה במקום מסגד גדול ומפואר, אבל המואחדון הרסו אותו כיוון שזיהו סטייה קלה בכיוון התפילה שלו. כיום נשאר הצריח – מינרט מפואר שמתנשא לגובה של 77 מטר. הצבע הירוק שולט: מסמל רוגע ושלווה. כותוביה – לכתוב. כאן לימדו לכתוב ולקרוא וכתבו את ספרי הקוראן. מעל המבנה יש 3 כדורים. יש מספר סיפורים בהקשר להם: 1. מספרים שביום צום הרמדאן אשתו של יעקב אכלה בטעות 3 שעות לפני הזמן המותר. היא הרגישה שעברה עברה רצינית ולכן החליטה לתרום את כל זהבה ולבנות את 3 הכדורים האלה –לכפר על עוונה. 2. יש טוענים שבעלה חייב אותה לתרום את כל תכשיטיה. 3. שלושת הכדורים מסמלים: אדמה, אוויר ומים. ב-1775 הייתה רעידת אדמה והמסגד נהרס – נשארו מספר עמודים. המינרט נשאר שלם הוא קדוש מאד למוסלמים. כיום יש לידו מסגד שמכיל 25.000 מתפללים. יש מערכת רמקולים ונאמרים הרבה דברי שיטנה ומליטנטיות. 
 

​

מיושב על ידי שבטים ברברים (גם יהודים גרו בעמק). עמק עם נחל גועש. נחל האוריקה מביא את המים מההרים ויש בו הרבה סחף. מעליו גשר רעוע. אמנם יש בית ספר ויש חוק חינוך חינם, אך ההורים מפחדים לשלוח את ילדיהם ללמוד בגלל הגשר ובגלל התנאים. לכן כ-95% מהם אינם יודעים קרוא וכתוב. שירותי הרפואה גרועים, הסניטציה גרועה ולכן יש הרבה תמותה. בדרך רואים משתלות ולידם דוכנים למכירת פרות וירקות. וכמו כן רבה דוכנים למכירה של עבודות: קדרות, שטיחים, קרמיקה, אבן צפחה (לרעפים), צמידים ושרשראות, ועבודות עץ.

ביקור בקברו של רבי שלמה בן לחנס

היה רבה של הקהילה באוריקה. היהודים גרו בכפרים קטנים מרוחקים זה מזה. לעיתים היו רק 10 משפחות בכפר. לרב היה בית מדרש עם הרבה תלמידים. היה שליח של "הכולל" לאיסוף תרומות. נהג לבקר את בני הקהילה ולרכב על פרידה. מסופר שבאחד הביקורים נפגש בדרך עם אישה שננכשה על ידי נחש והוא הציל אותה. מכאן שמו: בעל הנחש – בן לחנס. הוא נודע ביכולת הרפוי שלו. באחד הימים לא חזר, תלמידיו הלכו לקראתו ואז ראו את הפרידה ועליה הוא מוטל מת. הקבר שמור על ידי משפחה מוסלמית שאימצה אותו. כיום המקום משופץ וניתן גם לישון. יש עליה לרגל באים לבקש בריאות. 

העיר אסווירה

אחת משרשרת ערי החוף הפורטוגזיות שלחוף האוקיינוס האטלנטי הנחשבת ליפה מכולם. עיר נמל עתיקה שבתיה מסוידים לבן ומשקופי הבתים צבועים כחול. מוקפת חומה שצבעה חום אדמדם עליה רואים את התותחים הפורטוגזים.העיר נקראה תחילה בשם מוגדול – על שם המגדלים שהיו בה, אחר כך מוגדור – שם שניתן לה על ידי סידי מוחמד. העיר התפתחה במאה ה-18 כאשר נבנה נמל חדש. ב-1807 הגיעו לעיר בהמלצת השליט 10 משפחות יהודיות מהעשירות והחשובות ביותר במרוקו. לימים הפכה לקהילה יהודית גדולה שגרה במלאח בבתים מפוארים. כולם היו סוחרים. קו ההפלגה היה בין אנגליה ואסווירה ולכן השפה השניה הייתה אנגלית. רוב הילדים של בני הקהילה נשלחו ללמוד באנגליה. 140 שנה הייתה הקהילה העשירה והתרבותית ביותר במרוקו. בתחילת שנות החמישים היו כ-5000 אלפים יהודים. חלק גדול מהם עלה לארץ חלק למדינות אחרות וכיום אין יהודים. במקום יש בית קברות יהודי ובתוכו קברו של רבי חיים פינטו רבה של העיר וחכם נודע בכל מרוקו. כל שנה בחודש אלול יש הילולא לזכרו. המקום מתוחזק על ידי משפחת פינטו. כל המצבות על הקברים עשויות מכורכר. כמעט ואין כיתוב של שם על המצבה. לכן יש על כל מצבה סימון של גולגולת – סימן לגבר וגולגולת עם שיער – סימן לאישה. הנמל שוקק חיים. למעלה עפים הרבה שחפים כי יש הרבה דגים. אסווירה היא עיר הדיג הגדול ביותר של מרוקו. בנמל יש הרבה דוכנים למכירת דגים חיים ומסעדות שבהם מכינים את הדגים. סיור על חומות העיר והמצודה. סיור במדינה שם יש הרבה בתי מלאכה ושווקים. סיור בסמטאות הרובע היהודי. ממול העיר יש אי סלעי קטן ועליו מצודת בית הסוהר והקרנטינה הישנה לחוזרים ממכה. (נשארו לתקופה מסוימת כדי לוודא שלא הביאו אתם מחלות). 
 

​

שוכנת בחוף האוקיינוס האטלנטי. העיר יושבת בין שתי גבעות שמהם נשפכים המים. אספי – אור. האור של המגדלור. הייתה בעבר מושבה פניקית, אח"כ רומית. במאה ה-12 קבעו את נמל סאפי כנמל מרכזי. בתקופת המוואחדון הייתה פריחה גדולה לעיר. ב-1507 הייתה תחת השלטון הפורטוגזי. למקום הגיע רבי אברהם בן זמירו עם בני משפחתו. הוא היה יועץ השליט הפורטוגזי ועזר לבצר את החומה להגן על העיר מפני הספרדים. בסאפי הייתה קהילה יהודית גדולה כ-6000 איש, כיום יש אולי 25 יהודים. היום יש בה נמל פעיל שני בגודלו. יש כ-120 מפעלים: לסרדינים, דגים שונים, קמח דגים, שמן דגים, תעשיית פוספטים ומוצרים כימיים.

יום ד'העיר קזבלנקה

 

העיר הגדולה ביותר במרוקו. הנמל נמצא במפרץ טבעי מוגן מגלים ורוחות והוא השני בגודלו בכל אפריקה (אחרי דרבן). העיר נוסדה במאה ה-6 לפנה"ס כמושבה פניקית. במשך 2400 שנה היה כאן ישוב שהיה בו נמל, מבצר שבו התגוררו פיראטים, ומעגן מחסנים. ב-1770 החל הסולטן מוחמד בן עבדאללה מהשושלת העלוואית לפתח את העיר ולבצר אותה כדי להגן עליה מפני הפורטוגזים. רק במאה ה-20 בהיותה נתונה תחת השלטון הצרפתי, התחילה להתפתח. היום גרים בה כ- 6 מליון תושבים. העיר נחשבת למרכז הכלכלי של מרוקו – מרכז תעשיה ומסחר. יש בה שדה תעופה גדול, בנינים חדשים – אדריכלות מודרנית, צמתים בצורת כוכב – כמו בפריז, קניונים מפוארים, שדרות רחבות וטיילת ארוכה. רובע הוילות היוקרתי של קזבלנקה נקרא: "אנפה" כשם העיר הקדומה שהייתה כאן ושהייתה גם בירת שבט ברברי. כמובן שיש גם את ה"מדינה" – ובה גרים האנשים העניים. 


מסגד חסן השני
המסגד הגדול והמפואר ביותר שנבנה במאה ה-20, נבנה כולו מתרומות. צריחו - המינרט מתנשא לגובה של 200 מטרים. מעליו יש את שלושת הכדורים המסמלים את הטבע. למעלה יש תצפית של שוטרים, וקרן לייזר הקורנת לכיוון מכה. על המסגד - הגג נפתח בלחיצת כפתור לשני חלקים – משקלו של כל אחד מהם כ500 טון. מתחת לגג שנפתח (להתמזג עם אללה) יש אולם תפילה ששטחו 3400 מ"ר. מכיל כ-35000 איש. מחולק ל-3 אולמות (כמו קתדרלה). למעלה ויטראז'ים – ליופי ואור. המנורות המפוארות התלויות – תרומת ממשלת איטליה. כולו שטיחים (חולצים נעלים). למעלה עזרת נשים – כולה מרושתת עם שבכה כדי שהן תוכלנה לראות אבל לא יראו אותן. על הרצפה יש אמות מים בהם זורמים מים ממי האוקיינוס האטלנטי. כל האומנות מרוקאית. הרבה פסיפסים. המחראב – החלק הקדוש – פונה למכה. בימת האימם – מדבר בעזרת מערכת הגברה מוסווית היטב. משני צדי הבימה יש שני עמודים. על אחד סמל הממלכה ועל השני פסוקים מן הקוראן. בית התפילה נשען על עמודים ולמטה יש את אולם אגני הטוהרה – 60 אגני טוהרה - בכל אגן יש באמצע את פרח הלוטוס. פרח הלוטוס סימל מעמד – ולכל מעמד היה היו אגנים שונים: פרח הלוטוס בתוך המים – למעמד הנחות. פרח הלוטוס חלקו מעל ומתחת למים – המעמד הבינוני. הפרח הלוטוס מעל למים – מעמד המובחרים. המקום פעיל וגם כיום משתמשים בו לפני התפילה. ליד יש את אולמות החמאם: התורכי והמרוקאי.

בית כנסת: "בית אל"

בית כנסת פעיל, המקום משמש גם כמתנס. שמעון פרס שביקר במרוקו בא לביקור בבית הכנסת וכשראה את העזובה, הוא ביקש מהמלך לשפץ את המקום והמלך נענה לו. יש ארון קודש גדול בצורת חצי גורן. במקום יש ויטראז'ים יפים – הנושא : 12 השבטים. בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה כ-100 אלף איש. המפורסם שבהם היה אנדריי אזולאי שמונה ע"י המלך מוחמד השישי לתפקיד יועץ. ב-1956 החלה העזיבה: חלקם הגדול עלה לארץ וחלקם היגר למדינות שונות. כיום יש קהילה יהודית קטנה.