בפולין

אבי יצחק ויס נולד וגדל בצ'נסטוחוב . העסוק המשפחתי היה יצור מסרקות וסיכות לשיער ( 'קלמרות') מענבר ( צלולויד ) . למוצרים אלה היה בקוש ברוסיה , וכך המפעל התפתח . בגיל 20 עבר אבא לוורשא והקים מפעל לעצמו תוך שמוש בשטות מתקדמות יותר. אבא הוסיף למפעל מכונה חשמלית , אשר מנועה סובב מוט . ארוך מצופה בד רך . 20 פועלים ( יהודים כמובן ) היו יושבים לאורך המוט ומחליקים /מבריקים את המסרקות . המפעל היה במרתף ברח' מילא 9 , ואנו התגוררנו בקומה מעליו , כך שאם אבא לא נמצא במפעל הייתה אפשרות לפגוש אותו בבית. זוכרני בגיל שנתיים שאבא לקח אותי למפעל החזיק את ידי בכפו על מנת ליצור רושם שאני מסובב את המתג המפעיל את המכונה , והתפעלותי הייתה רבה . עם פרוץ מלחמ"הע I ( 1914 ) פסק הקשר עם רוסיה , ואתו קו היצוא של המסרקות , המצב הדרדר ועד סוף המלחמה נסגר המפעל . בשנת 1919 פתח אבא חנות לכלי בית ומטבח בקמעונאות . כלי הבית באותם הימים היו מצופים אמאיל , ודליים של ברזל היו מצופים אבץ . אבא חתם הסכם עם המפעלים "אלקוש" ו- "קטוביץ" לשווק תוצרת שלהם בלבד . המפעל "אלקוש " ייצר תוצרת עממית , ואילו "קטוביץ" ייצר סירים כבדים מצופים אמאיל . בחנות הועסקו 5 איש : מנהל חשבונות , 2 סבלים ו- 2 אורזים . יש לציין כי את כלי האמאיל היה צורך לארוז בצורה זהירה , על מנת שהאמאיל לא ינזק . את הכלים שניזוקו ושאר כלים מסוג ב , היו מוכרים לפי משקל , מחירם היה זול בהרבה , ורוב הקונים הסתפקו בהם . גם סבי רב' צבי ויס עקר לוורשא והקים בית מסחר קטן לסדקית . עם עליית השר גרבסקי למשרת שר אוצר , הוטלו מסים גבוהים במיוחד על היהודים ( כפי שהיה נהוג במאה ה- 18 וה- 19 ) , עובדה שגרמה ליהודים שהתכוונו לעלות ארצה להחיש את עלייתם , בשנים 1924-1925 .

אנטישמיות זכרונות ילדות

פולין 1910-1925 , אנטישמיות . כילד נתקלתי בכמה ארועים שאינם נמחקים מן הזכרון . אני זוכר כיצד הדוד פייביל ( אחי אבא ) לקח אותי עם אחי לנסיעה ב 'טרמווי' , הדוד דאג שאנחנו הילדים נצליח לעלות לרכבת , ואז נסגרו הדלתות והדוד נשאר למטה . ה'טרמווי' החל לנוע , ואני זוכר כיצד דודי רץ אחרי הרכבת לאורך תחנה שלמה , כדי להצליח לעלות בתחנה הבאה , כאשר הנהג מתעלם ממנו . מקרה אחר זכור לי מתקופת לימודי בבית ספר פולני בשעות הערב . הלמודים התנהלו בין השעות 7-10 בערב , ואבא היה מעונין שארכוש גם השכלה כללית . גם מקרה זה קשור בנסיעה ב-'טרמווי' . קשה מאד היה לעלות על ה'טראם' בשעת הערב עם גמר הלימודים, והדוחק היה גדול . כאשר הצלחתי סוף סוף לעלות מישהו סחב את כובעי וזרק אותו החוצה . נאלצתי לרדת מן ה'טראם' ולחפש בחשכה את כובעי , שהלא איני יכול ללא כסוי ראש . בסופו של דבר מצאתי את כובעי בבוץ .

הערות של אבא ז"ל בשולי הצוואה של האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלעזר מפילץ.

אבי מורי ז"ל היה נוסע אל הרבי פנחס מנחם אלעזר – עוד מימי הבחרות שלו. ומשנפטר הרבי בעשרה בכסלו תרפ"א, התחיל אבא לנסוע לגור החל מראש השנה תרפ"ב. אותה שנה הייתי כבן 12 והלכתי להתפלל עם דודי החב"די לבית הכנסת של חסידי לובביץ-חב"ד בורשא. כאן הייתי בן חורין יותר, ולא נאלצתי לומר את כל הסליחות והפיוטים כימים שהייתי נתון לפיקוחו של אבא, אשר ענין התפילה עמד אצלו כמרכז הוויתו. ועוד היום זכורה לי תפילתו בשחר מן מה טובו עד הודו שהיה מתפלל בבית בדביקות רבה ובהיגוי ברור, אשר רישומם כאמור נשאר אצלי עד היום, ודבק בי כל ימי. החל מר"ה שנת תרפ"ב התחיל אבא לנסוע לגור מידי ראש השנה, ובראש השנה תרפ"ג לקח אותי עמו אל הרבי, וכך הייתי אצל הרבי שלוש פעמים בר"ה של השנים תרפ"ג, פ"ד פ"ה. יהודה

העליה לארץ ישראל

את הרעיון של עליה לא"י שאב אבא בצעירותו מן הרבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן המכונה ' הרבי מפילץ' ( ראה נספחים ) . אבא בנעוריו בצ'נסטוחוב היה חסיד של הרבי מפילץ ( עיירה קטנה סמוכה) , ונשאר בקשר גם בתקופה בה התגורר בוורשא . בשנת 1913 הרבי מפילץ התכונן לעלות ארצה עם קבוצת חסידים , ואבא ביניהם. בנתיים פרצה מלחמ"הע I והתכנית נדחתה . בכל זאת האידיאה של א"י תמיד אפפה את הבית . אבא מצדו לא הסתפק ב'אווירה' כי אם בדק מעשית מהו המקום המתאים לו בא"י. בשנים 1924-1927 היתה תנועת בניה גדולה בתל אביב . מאוחר יותר הסתבר שהיתה תעמולה יזומה של הסרסורים שעשו הון רב . כתוצאה מכך הרקיעו שחקים מחירי המגרשים , וכתוצאה מזה גם מחירי הבתים , ודירות להשכרה בתל אביב . 
שכן שלנו בוורשא ( שמו זילברברג ) אשר חזר זה מקרוב מבקור בארץ , ספר שלעומת ת"א היקרה , קימת מושבה יפה עד מאד בשם ראשון- לציון , אשר אינה רחוקה מת"א . אותו אדם קנה בית בראש"לצ וביקש לשתף את אבא בעסק . אבא לא אהב את עניין השותפות , אולם הציע לאותו יהודי הלוואה ( על מנת להשלים את מחיר הבית ) כך שמקום ריבית נחסוך לעצמנו דמי שכירות במקרה שנרצה לגור בו . עלית גרבסקי זרזה את עלייתנו ארצה ובקיץ של שנת 1925 כבר היינו 'ארוזים' ו - 'יושבים על המזוודות' . קודם לכן מכר אבא את בית המסחר ליהודי אחר , עזבנו את הדירה ועברנו לגור זמנית בבית הסבא צבי גולדברג (אביה של אמא ) . 
אבא בקר אצל הרבי מגור כדי לקבל את ברכתו לעליה לא"י , תחת זאת נתקל מצד הרבי בשאלות כגון : האם יש לו בנים בגיל גיוס שלפיכך אצה לו הדרך . "לא , ענה אבא , יש לי חיבת ארץ ישראל " . " וכי יש יהודי אשר אין לו חיבת הארץ " ענה שוב הרבי בשאלה . אבא חזר בשמחה וספר כי הרבי אשר את עלייתנו , למרות שהסבא גולדברג בדברי פרשנותו סבר שהרבי מתכוון לשלילה ולא לחיוב , כפי שאבא רצה להבין . בכל מקרה אנחנו היינו כבר 'עם כרטיסים ביד', ולא היו לאבא שום ספקות . התקופה בטרם עלייתנו ארצה זכורה לי כאחת התקופות היפות בילדותי. הייתי פטור מלמודים , והוגה בחלומות על ארץ זבת חלב ודבש , ארץ בה התהלכו אבותנו, ועוד מעט קט אתהלך בה גם אני , ואולי נזכה בקרוב לבנין בית המקדש . אבא דאג שלא אפרוק עול למודים , אי לכך הייתי הולך ללמוד תורה מפי הסבא גולדברג , במשך כמה שבועות. שיטת הלמוד המיוחדת של סבי רב' צבי גולדברג הרשימה אותי עד מאד, והפקתי ממנה תועלת בהמשך למודי .
( בשנת 1930 כאשר עלה הסבא לארץ ישראל בעקבותנו , הספקתי גם כן ללמוד אצלו . הסבא לא מצא את מקומו בין בני גילו בראשון לציון , ועבר לגור בירושלים , שם הייתי מבקר אצלו בתקופת היותי סטודנט באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים ) . ביום שלישי , ז' מנחם-אב תרפ'ה ( 28.7.1925) יצאנו מוורשא בדרכנו לארץ ישראל . באותו יום עלינו על הרכבת בה נסענו 4 ימים עד לעיר הנמל קונסטנצה שברומניה . ( את המטלטלין הכבדים שלחנו קודם לכן ארצה , אולם הם הגיעו שבועות מספר לאחר הגיענו ארצה ). בקונסטנצה עלינו על ספינה בשם ' סיניה' , ההפלגה ארכה 4 ימים , ובט'ו באב הגענו בספינה לחיפה. נמל חיפה טרם נבנה בימים ההם , ותהליך הנחיתה הצריך מעבר לסירות אשר הפליגו אל החוף . הסבלים הערביים היו פורקים את החבילות ומעבירים לסירה , כמו כן היו מעמיסים בידיהם את הילדים , או את הקשישים

אנחנו בארץ ישראל

אבא דאג לנו למלון בחיפה למשך 8 ימים , והוא עצמו ירד לכוון ת"א כדי 'לבדוק את השטח'. שכר הדירה בת"א היה גבוה , לעומת זאת יכולנו לגור בראשון לציון ללא שכר דירה (כפי שציינתי לעיל ) ,
ואבא החליט שלפי שעה נגור באותו בית בראש"לצ שהיה בשכונת אביבה .
נחתנו על אדמת ארץ הקודש כפי שהזכרתי ב- ט'ו באב , ובחודש אלול אבא ואני
( שכמעט מלאו לי 15 שנים ) שמנו פעמינו ירושלימה . אדם בשם שמואל סגל
יעץ לנו לחסוך כסף , להמנע מנסיעה ליפו ( שמחירה 6 גרוש ) , ובמקום זאת
ללכת ברגל ללוד בהליכה של שעה ומחצית השעה , ומשם ברכבת לירושלים
במחיר של 4 גרוש . ואמנם כעצתו עשינו .
בירושלים באנו אל הכותל המערבי - שריד בית מקדשנו והתפללנו שם . ואח"כ בקרנו בשוק מחנה יהודה . נכנסנו לחנות כלי בית ומטבח ואבא הסביר לבעל החנות שאין בכוונתו לקנות כי אם ללמוד את דרכי המסחר בארץ , ובעל החנות קבל אותנו בסבר פנים יפות , כקבל עולים חדשים . זכורני שאכלנו במסעדה במחנה יהודה . התרשמנו מצורת הבניה הירושלמית . בתי האבן עם הקירות העבים מאד , די כדי לשאת את קירות הקומה השניה . כמו כן נהננו מן הקרירות השוררת בבתים הירושלמיים .
בראשון לציון חי יהודי בשם יצחק הלל , שעלה מרומניה 20 שנה קודם לכן , וטרם בקר בירושלים. כאשר שמע שהספקנו כבר להיות בירושלים , היה מלא התפעלות , בנוסח " הייתם בירושלים ! הייתם בירושלים !!

דיור וכלכלה

הבית בשכונת אביבה היה מבנה של 2 חדרים + מטבח בצריף קטן סמוך + מבנה לשרותים בחצר + מבנה למקלחת בחצר. מלבד זאת היו בחצר זו מבנה ששמש לחנות , ובית של שני קומות עם דירה בכל קומה . אין ספק שעבור אמא היתה זו ירידה חדה ברמת החיים , לאחר שהורגלה בוורשא לדירת 3 חדרים עם מטבח ושרותים , ומים ללא הגבלה . ( בוורשא התקלחו בבית המרחץ הצבורי , שהיה צמוד למקווה). אבא פתח עסק לכלי מטבח בקמעונאות ברחוב רוטשילד , בקרבת מקום לביהכ"נ הגדול , ואת הסחורה היה קונה ביפו , בה התרכז המסחר הסיטונאי . כעבור שנה לערך העתקנו מושבנו לרח' הכרמל בראש"לצ , כאן כבר הדירה היתה בקומה שניה , עם שרותים ומקלחת צמודים . הבעיה היתה הקרבה היתרה ליקב .
היקב של ראשון לציון באותם ימים הווה מקום להתפתחות יתושים , ואמא עם עורה העדין סבלה מאד מן העקיצות . מקום מגורנו הבא היה בבית ברח' הרצל 81 ( הבית עדיין עומד על תלו ומשמש כחנות , ובחצר הבית תחנת דלק של פז ) ומעשה שהיה כך היה : יהודי מעולי רוסיה בקש מאבא הלוואה וכערבות משכן לו את הבית . כעבור שנה-שנתיים כאשר הגיע מועד פרעון החוב , הסתבר כי היהודי איננו ( כנראה שחזר לרוסיה ) . אבא הגיש תלונה לבית המשפט , והבית הועמד למכירה פומבית , ואז קנה אבא את הבית שכלל חצר גדולה אשר בה תנור הבנוי טיט ולבנים .
הבשול באותם הימים היה נעשה על גבי 'פרימוס' או פתיליה , והתנורים הקדומים יצאו מכלל שמוש .

מים

באר מים אחת היתה בראשון לציון . כדי לחלק את המים באופן שווה , ספקו מים לכל רחוב משך שעה אחת ביום . באותה שעה היינו ממלאים כלי חרס במי שתיה ( על מנת שיהיו צוננים), וכלים אחרים למטרות אחרות , ואני הייתי משקה את הירקות שגדלתי בסמוך לבית . כמובן שכאשר השתמשתי במים שבחצר להשקייה - מקום נמוך יותר , לא היו מים בבית , והייתי מקבל נזיפות על כך . כדי לשמור על טריות האוכל בימי הקיץ היו מציבים 2/1 או 3/1 בלוק של קרח בגיגית גדולה , ובסמוך לקרח את קדרות המזון . בעלי יכולת השתמשו בארון - קרח שהיה יפה יותר ומיוחד למטרה זו .

חנוך

באותם ימים לא היו בתי ספר דתיים בראשון לציון . אבא היה מעונין שארחיב את השכלתי הכללית , והוא סמך עלי שלא "אצא לתרבות רעה" ורשם אותי לגימנסיה , שהיתה קרויה באותם ימים 'גימנסיה בנימינה' . ( רוב ה 'אלמנטים' היו קרואים על שם הברון רוטשילד או מישהו מבני משפחתו ) . לא זו בלבד שלא "התקלקלתי בגימנסיה , אלא שהצלחתי להשיג את דרישתי לכך שהתלמידים יכסו את ראשם בשעורי התנ"ך . חברי הטוב מאיר מרקוביץ , בנו של הרוקח המקומי החל אף הוא לכסות את ראשו בעקבותי . ( לימים למד בצרפת הנדסת רדיו , הוא מתגורר בגבעתיים , פגשתיו פעמים אחדות , והוא קרוי היום מאיר פארי ) .
המורים היו ברבם טובים , והורו אף בגמנסיה בתל אביב . במיוחד חביבים היו עלי שעורי המתמטיקה והתלמוד . המורה למתמטיקה היה בעל כושר הוראה מעולה , וכן המורה לספרות עברית , לעומת זאת לימודי הכימיה זכורים לי כגרועים . בנוסף דאג אבא לחזוק למודי הגמרא שלי, וארגן לי שעור של שעתיים , ערב ערב אצל ר' משה שמוטקין שביתו היה צמוד לפרדס שלו . ר' משה . 
על מרדכי אבא פחד 'להמר' , ושלח אותו ללמוד בישיבה בירושלים . מאוחר יותר התברר שהוא לא 'ממש' למד שם , למרות שלדעתי היו לו כישורים . אהרן למד בישיבה , וגם לאחר שסיים למודיו , ורכש לעצמו מקצוע של בצוע "הרכבות" על עצי הדר , היה מבצע את עבודתו בבגדי תלמיד ישיבה . משה ואסתר למדו בבית הספר חביב (בי'ס יסודי ) .

חקלאות

חלק בלתי נפרד מהתישבות בארץ הקודש הוא נסיון לחקות את צורת החיים של אבותינו. נטענו פרדס על שטח של כ - 20 דונם . זכורני שבהיות הפרדס צעיר , והריוח בין הנטיעות היה 4 מ' והחלטתי לנצל אותו לגדול אבטיחים . ( עד היום כאשר אני נזכר כיצד אני מגיע הביתה מן הפרדס עם 4 אבטיחים בידי - ללא סל - אני מתפעל מעצמי ) . בנוסף החלטתי לגדל בחצר הבית תרנגולות על מנת לחסוך בהוצאות של אכילת בשר , אשר מחירו בא"י היה גבוה יחסית למה שהורגלנו בפולין .
גדול עופות למדתי אצל הלל הלל (אחיו של יצחק הלל ) , אשר למדני להקים מדפים עליהם יעמדו התרנגולות . כמו כן תעלת מי שתיה עבורן , בצורה שמי השתיה ישמרו נקיים ככל האפשר . להושיב תרנגולת לדגירה , ולטפל באפרוחים . את העופות גדלתי עד לגיל חדשיים לערך . בנוסף נצלתי כל אדמה פנויה לגדול ירקות לתצרוכת המשפחה . גדלתי סלק , גזר , צנון , תפו"א וקשואים , ירקות שהורגלנו אליהם , וירקות חדשים כמו קלרבי ועגבניות . העגבניות היו חדוש גדול עבורנו . אף את הפרק של גדול ירקות למדתי מפי הלל הלל. (שם פרטי זהה לשם המשפחה).

מזון

הגדולים החקלאיים שלי לא תמיד ספקו את צרכי המשפחה , והיינו קונים בשוק או בחנות המכלת אשר ספקה את המצרכים . את היין היינו קונים ישירות ביקב . ביום חמישי אחה"צ , היה היקב מוכר ליחידים . אפשר היה לקנות בקבוק יין אליקנט אורגינלי במכיר 4 גרוש , אולם באותו מחיר אפשר היה לקבל ליטר יין ( השווה בנפח לבקבוק ומחצה) אם הצטיידנו בבקבוקים משלנו . לחם אפשר היה לקנות ישירות במאפיה ברח' צלליכין , אולם מאוחר יותר קנינו בחנות המכלת . 
ההפתעה הגדולה היה בית המרקחת של המושבה , כאשר הרוקח היה חבוש כפה ומגודל זקן , תופעה יוצאת דופן עבור חסידי פולין . ( אחד מבניו , חברי מאיר , למד בצרפת הנדסת רדיו, ושני בנים אחרים למדו רפואה ) .

קליטה חברתית

הנוהל בראשון לציון היה , שכאשר מופיעה דמות של יהודי חדש במושבה, מיד נגשים אליו , לוחצים את ידו ל "שלום עליכם'" . בכל מקרה יהודי המגיע לבית הכנסת נקלט במסגרת חברתית מסוימת . בית הכנסת הראשון שלנו היה בית הכנסת הגדול , שאבא סבר שהוא היחידי בראשון . עד מהרה גילינו את בית הכנסת של חסידי חב'ד שהיה משוכן בצריף . כאן פגשנו את ר' יוסף שמוטקין , אשר הוא עם אביו הזקן ר' משה שמוטקין ועם אדם נוסף אשר שם משפחתו וייס היו החוליה החב'דית אשר השליטה במקום את נוסח התפילה של חב'ד . את המנגינות מפולין בקצב ה"מרש" לא הכירו , ותפילתם בימי החג היתה בנגון שהיה דומה ל"תשעה באב" עבור חסידי פולין , בתוספת המנהגים המוזרים שלהם , כגון בעל-תפילה בליל החג ללא טלית . ( כמו בימי חול ) . "הקש ששבר את גב הגמל" היה כאשר ב'שבת הגדול' לא אמרו פיוטים בתפילת מוסף . החל מאותו יום החליטו חסידי פולין לפרוש והצטרפנו אל בית הכנסת של "פריימן" . בית כנסת שהיה ריק באותם ימים , ורק תקנון ישן על הקיר העיד על קיומו בעבר . זכינו אפוא למקום תפילה 'מן ההפקר' . ומאותו יום הפך בית כנסת זה לביה'כ שלנו. 15-20 איש נמנו על ביהכ'נ שלנו . כאשר אדם קשיש בשם ר' זאב סגל שמש כגבאי ביהכ'נ . אבא היה מיודד עם ר' משה קומפינסקי מלודז' אשר עבד אצל אחיו בבנין . ולימים כאשר אשתו של הנ"ל חזרה לפולין , היה מתארח אצלנו בשבתות . כאשר הרב שאול ברוק - מחסידי חב'ד - עלה ארצה מרוסיה הסוביטית , מצא לעצמו קתדרא דווקא בביהכנ' שלנו , ולא בזה של חסידי חב'ד . לימים הקים הרב שאול ברוק את ישיבת "אחי תמימים" בראשון לציון . ישיבה שנועדה לנערים בגיל בית ספר יסודי . באחת מן התקופות שלי ניסיתי לשמש שם כמורה , אך עד מהרה פרשתי , היות והנערים היו פרועים ביותר , ולא אומנתי לטפל ב"סחורה " מסוג זה .